אהרון דוד גורדון

הרוצים לכבדני – יכבדוני בשתיקה. לפחות שנה אחת לא ידברו ולא יכתבו עלי כלום. […] לאחר שנה – מילא! זה כבר יהיה דבר שנתיישן. ידברו בי כמו שמדברים בדבר שנתיישן, למשל, כמו שמדברים במודה שעבר זמנה, או בשלג דאשתקד.

במה שכתבתי צריך לדבר, רק אם נשאר בהם ובאותה המידה שנשאר בהם עוד ערך חי, כלומר לא ערך ספרותי או פובליציסטי כי אם ערך חיוני בשביל החיים המתחדשים.

90 שנים חלפו. האם נשאר בדבריו של גורדון ערך חיוני לחיים המתחדשים? התשובה שלי בעקבות הקריאה היא כן. יש ויש. המחפש חיים חדשים, המחפש באמת, ימצא בדברי גורדון כמה תובנות חשובות מאוד. הרוצה ללמוד על ההגיון שהפעיל את ראשוני תנועת העבודה, ימצא גם הוא כמה דברים מעניינים.

גורדון היה לטעמי אחד ההוגים החשובים של המחשבה היהודית במאה ה 20. הוא היה איש של תפרים, ולכן היה מעניין: בין משפחת המתנגדים לה נולד למשפחת אישתו החסידית-קנאית, בין לימודי קודש מסודרים ללימודי חול אוטודידקטיים. בין עיירה קנאית לעמיתיו הפקידים המשכילים-חילוניים. סביבת תפרים היא סביבה המצמיחה יחידים, וגורדון היה קודם כל יחיד. מתוך ה"אני" שלו, מתוך היחיד, ולעולם מתוך היחיד, הרחיב גורדון את התבוננותו אל האדם, אל הלאום והאנושיות, אל הטבע והעולם.

בגיל 48 עשה את השינוי הגדול בחייו, עלה לארץ ישראל והיה לפועל. גורדון היה הוגה שלא ברור כמה קראו אותו. מתוך הקוראים, לא בטוח כמה הבינו את עומק הדברים, וכמה הצליחו להתחבר לרוחם. אבל גורדון לא היה הוגה שהסתגר בספריה. לצד המחשבה היתה גם המלאכה, היו גם החיים. גורדון דיבר על ערך העבודה מתוך חיי העבודה, מתוך חייו עם העובדים. גורדון גר איתם באותם החדרים, שר איתם, רקד איתם, התכתב איתם, התווכח איתם וכל זמן שמצב בריאותו אפשר, עבד איתם. מתוך חיים המשלבים מלאכה ומחשבה כתב דברי הגות, מכתבים וגם פובליציסטיקה אקטואלית.

יוסף אהרונוביץ', שעליו הוטלה המשימה של עריכת כתבי גורדון לקראת מותו ואחריו, כתב

אחרי מות גורדון גברה דרישת חבריו החיים על צוואתו של המת

כתבי גורדון הוצאו לאור במלואם, מבלי לערוך ומבלי להשמיט. לטעמי, טוב שכך. כפי שהכיר אהרונוביץ', כל עוד האדם חי, הוא יכול לערוך את כתביו, והם עדיין ישקפו את מחשבתו. אך כאשר נמסרת מלאכת העריכה לקורא, מה מותר העדפתו של קורא אחד על פני העדפתו של קורא אחר? על כל קורא למצוא בדברים את מה שמתאים לרוחו ולטעמו. אהרונוביץ' הביע תקווה שבעתיד יצאו הכתבים לאור לאחר שיעברו עריכה מסודרת. קטעי הכתבים המובאים פה, הם הקטעים שתפשו את עיני ורוחי בתוך הקריאה. אני בוחר לסיים באותה הציטטה מדברי גורדון שבה בחר אהרונוביץ' לפתוח את הכרך הראשון:

אין כאן דבר שלם ומשוכלל לא במחשבה, לא בשירה, לא ביצירה, – התהוות יש כאן: אולי יצירה מתהווה ואולי עולם מתהווה.

אל הכתבים

קרא, ערך, הקליד חלק, תייג והעלה לרשת: אבשלום בן צבי.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אהרון דוד גורדון

  1. סיפרה שושנה בלובשטיין, אחותה של רחל המשוררת ותלמידה בחוות העלמות בכנרת:
    "כל הפרובלימות שאותן הרה התקופה הפורה הזאת, היו עולות, "נולדות", יוצאות לאור בחדרו הקטן של א.ד. גורדון, לאור המנורה הקטנה. אך מה גדול היה המאור הפנימי שהאיר שם את הראשים והלבבות!
    נפגשנו הרבה עם גורדון גם מחוץ לכותלי חדרו החביב והמיוחד במינו. חדר נזיר – תא פילוסוף… מיטה דלה ושולחן קטן בלי כל כיסוי. כסא יחיד ושני ארגזי נפט. זה הכל. ומתוך החדר הזה עלתה קריאה כבירה לחיים. להתחדשות. לגאולה. גורדון כתב בערבים ובימים עבד. הוא הגשים בחייו את כל מה שהטיף במאמריו. לכן לא היה "מטיף". הוא היה רק משוחח איתנו, עם החברים הצעירים בכתב וגם בעל פה. כמה מעניינות היו השיחות הללו! סביב הזקן רוכזו גם נח [נפתולסקי] האהוב עליו ביותר), ב.כ. [ברל כצנלסון], המוסיף תמיד להב אש לשיחה, אליעזר י. [יפה], אשר בהגיונו הבהיר והמתון היה מעורר את גורדון לוויכוחים, ועוד ועוד… גם מבחירי דגניה ומגדל. מקומי לרוב לא היה נעדר בפגישות הללו. כאן היתה האוניברסיטה האמיתית שלי."

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s