מי שחפץ בתחיה, מי שחפץ חיים שלמים צריך לתת בעדם את החיים הגלותיים

מקור: מעט התבוננות, הפועל הצעיר, אב תרע"א

בדור הדעה שלנו, בדור הדמוקרטיות והמלחמה בכל אבסולוטיזמוס, דווקא בזמננו באו לכלל דעה, כי יש בעולם אבסולוטיזמוס אחד כזה, שלא ידעו דוגמתו בדורות החשכים, הלא הוא השלטון בלי מצרים של "החיים", כלומר של האינסטינקטים היותר שפלים שבאדם. ואנחנו, הנדחפים תמיד להיות מן המרקדים לפני "הפרוגרס" בכבודו ובעצמו… אנחנו מכירים היום את כוח מלכותם של "החיים" עוד יותר מאחרים. היום אין עוד אצלנו "עד כאן". היום גם הצעיר, הבוגד בעמו ועובר למחנה האוייב, מתנצל גם הוא, כי כך גוזרים "החיים", גם הוא בא בטענה כי אין ללכת נגד "החיים".

[…]

צריך, שיהיה ברור לנו ברור גמור, כי שתי דרכים לפנינו פה בארץ ישראל: דרך "החיים", כלומר דרך החיים הגלותיים עם כל חכמתם ודעתם הגלותית, עם כל הרגשתם וטעמם הגלותיים, ועם כל מעשיהם וכוח מעשיהם הגלותיים. ודרך התחייה, כלומר דרך החיים האמיתיים, דרך החיים השלמים, שאנו מבקשים. ובחר כל אחד באשר יבחר, אבל יכיר וידע, כי הבוחר באחת לא ילך לעולם בשנייה. הגלות היא לעולם גלות, ובארץ ישראל לא פחות מאשר במקום אחר. ומי שחפץ בתחיה, מי שחפץ חיים שלמים צריך לתת בעדם את החיים הגלותיים. כך הוא המחיר (כמובן לא זה שבשוק), ומחיר, צריך להודות, לא גדול.

[…]

רק דרך אחת, דרך של עבודה בידיים ממש, דרך של הוצאת כל כחנו הלאומי מנרתיקו, דרך של מסירות נפש לרעיוננו ולעבודתנו, ובמקום שיש צורך, בעד רעיוננו ובעד עבודתנו, – רק הדרך הזאת מובילה אותנו אל תחייתנו. אלפי קושנים[1] לא יתנו לנו רכוש לאומי, כשם שלא נתנו לנו כל הקושנים או כמעט כל הקושנים שיש לנו עד עכשיו. רכוש לאומי אין לנו על פי האמת עד היום כמעט כלום, כי העם לא זכה ברכוש זה במאומה. אין עם קונה את אדמתו אלא על ידי עצמו, על ידי הוצאת כוחותיו הגופניים והרוחניים אל הפועל, על ידי הבאת עצמותו לידי גלוי. פה ישנה במובן הידוע קניה הדדית, אבל הראשון הוא בכל זאת העם, העם קודם לארץ. ועם פרזיטי אינו עם, כלומר אינו עם חי. את העם נוכל לברוא, רק כאשר יברא כל אחד מאיתנו את עצמו בריאה חדשה על ידי העבודה ועל ידי החיים הטבעיים. ואם הבריאה הזאת לא תעלה לו בשלמות, אז ילכו וישתלמו בדרך זו בניו או הבאים אחריו. בדרך זו יהיו לנו במשך הזמן איכרים טובים, פועלים טובים, יהודים טובים ובני אדם טובים. אולם אם אנחנו נשתלם פה בחיי גלות, בדרך התגרנות עם כל פירושיה, אז יבואו בנינו או הבאים אחרינו וישתלמו בדרך זו עוד יותר.

[…]

וגם עובדת התחייה בארץ ישראל היא במובן זה צורה אחת מצורות החיים, ובעיני שואפי התחייה היא הצורה היותר נעלה, היותר מבוקשה. גם בצורת החיים הזאת יש מקום להרחבה שבחיים ולמותרות שבחיים – הכל לפי טעם האיש ולפי רוחו – אבל רק באופן שלא תטשטש הצורה העיקרית. זאת היא צורת חיים, הדורשת שינוי רדיקלי, מהפכה שלמה במושגינו ובהרגשותינו הגלותיים ובהשקפתנו הגלותית על החיים. היא דורשת זאת לא מן הכלל ובדרך כלל  – דרישה כללית כזאת אינה אלה פרזה[2] ריקה – היא דורשת זאת מכל פרט ופרט, השואף לתחייה ולחיים של תחייה ובכל פרט ופרט מחייו.

היא דורשת ממנו לשנות ולהפוך את היהודי הגלותי שבו ליהודי בן חורין, את האדם הלקוי, המרוסק, הבלתי טבעי שבו – לאדם טבעי, בריא, נאמן לעצמו, את החיים הגלותיים שלו, הטבועים בחותם חיצוני זר לרוחו או בחותם פנימי זר לזמנו, שאינו נותן לו להתפתח, לגדול בכל מלוא שעור קומתו לחיים טבעיים, – מלאים, שלמים, די עמוקים ודי רחבים. הדבר הזה קשה מאוד לעשותו. זאת היא עליה בדרך זקופה, קשה, מלאה קוצים ומכשולים, – אבל זאת היא עליה, אבל זאת היא – חיים.

[…]

יאמרו – חיים כאלה שציירתי טובים אולי בשביל יחידים, אבל לא בשביל הכלל. כן, רק בשביל יחידים, כי להניח את היסוד לבניינים יכולים רק יחידים. ביסוד כל בניין גדול מניחים אבנים חזקות, שיהיה בכוחן להחזיק את כל הבניין. הרוב, הכלל יבוא אחרי כן. הלא בין כה וכה אין באים לארץ-ישראל אלא יחידים. מוטב לנו איפוא שיבואו היחידים הטובים ולא יחידים גרועים.


[1] קושן – קושאן (תורכית) – ספר-מקנה, תעודת בעלות על אדמה. אב"צ

[2] פרזה, מ phrase הלועזית, במשמעות של ביטוי. אב"צ

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s