האמנם כזאת תהיה גאולת ארצנו?

מקור: על "הדברים הנוראים", הפועל הצעיר, אייר תרע"א

ומה הוא כל עצמו של "היישוב" שלנו, כל עצם אותה הנקודה, שבה, כמדומה לך, התרכזו כל כוחותינו וכל תקוותינו? פה אתה רואה לא רק את כל אפסותה של עבודתנו הלאומית, כי אם גם את כל עומק הטרגיות שבה. הנה אלה בני היישוב החדש, שכל כך הרבו להרעיש עליהם עולמות וכל כך הרבה קיוו מהם. האנשים האלה סבלו כל כך הרבה, הלא היו, כמדומה לך, כל כך מסוגלים להביא לנו ברכה שלמה, להניח יסוד לעבודה של תחיה אמיתית, לתנועה לאומית חיה, טבעית, כבירה. ומה אתה מוצא בהם עתה (ועוד הפעם – ביחידים אין מה לדבר)? מה הם עושים? מה היא כל שאיפתם, מה הם מבקשים? – "תכלית", עסק, כסף. איך דואגים הם לתחייתנו, כיצד מחנכים הם את בניהם חינוך מעשי, ביתי, שאין כל חינוך של בית ספר עומד בפניו? צאו וראו במושבות: כמה צעירים עובדים שם עבודה (ואין צורך לומר – צעירות), כמה בכלל תמצאו שם צעירים, ולעומת זה – כמה צעירים נסעו לאמריקה, לאפריקה, לאוסטרליה וכו' לבקש שם כסף ו"חיים"! כיצד "בונים" חלוצינו את היישוב, כיצד "בונים" הם את הארץ? – בידי זרים! ואם תשאל למשל: למה אינכם עובדים בידי יהודים (למה אינכם עובדים בעצמכם – אפילו לא תשאל!)? וענו לך – אם אין חפצם להרבות בדברים – בפשטות ובקצרה: ביהודים אין חשבון לעבוד – ודי! ודברים כאלה נאמרים לא רק בטון של אידיאליסט ובמרץ של דואג להפרחת היישוב. וכך עובדים ועושים הכל בידי אחרים, צוברים כסף בידי אחרים, מנצלים את האחרים, עד המקום שהיד מגעת (מעניין היה להביא, למשל, אחדות מן "התקנות" שתיקן" הועד הפתח-תקוואי בעניין העבודה והעובדים, אלא שאין כאן מקומן) – והכל לשם הפרחת היישוב ולשם גאולת הארץ! ואין החלוצים האלה רואים כלל את הכיעור שבדבר. ואתה עומד תוהה ומשתומם, שואל וחוזר ושואל את עצמך: מה זאת? האם ירדנו כל כך פלאים, או אולי לא עמדנו מעולם על מדרגה יותר גבוהה, ורק שקר נחלנו מאבותינו?  האמנם כזאת תהיה גאולת ארצנו? האמנם כל כוחנו הוא רק בכסף, – בכסף, שהבאנו מן הגולה, שרכשנו שם "מן הרוח" או מעמל אחרים, או בכסף, שאנו רוכשים פה "מן הרוח" או מעמל אחרים? האמנם אנחנו, בני האומה, המתיימרת לנושאת דגל המוסר העליון והצדק המוחלט, איננו מסוגלים כלל להבין, כי אין לפדות את אדמתנו פדיון לאומי רק בכסף, כי אין האדמה על פי האמת אלא קניין עובדיה, עד כמה שיש קניין באדמה? או האמנם כזאת תהיה תחיית העם, שמעם פרזיטי בעל כורחו יבוא להיות פרזיטי ברצון? אם יחיד מטיל את עצמו על אחרים בכוח הכסף, הרי הוא עלוקה פשוטה, טבעית, בלתי צבועה, או, לפחות, צבועה בצבעים לא כל כך צעקניים. אבל לאיזו מדרגה של ירידה רוחנית צריכה לרדת אומה שלמה בשביל לייסד את כל תחייתה ואת גאולת ארצה על פרזיטיות כזו! פרזיטיות – ותחיה לאומית של אומה, המתפארת במידת הצדק המוחלט שלה!

[…]

אבל אם תאמר, למשל, כי אדם מישראל, שיש לו אדמה בארץ-ישראל, ואינו עובד אותה בידי עצמו ובידי בני ביתו, הרי הוא חוטא לאידיאל שלנו – מי יבין זאת?

[…]

וכך היא כל תנועתנו הלאומי, מתחילת בריאתה עד היום, – כולה קצף על פני המים. אין עומק ואין גבורה, אין רצון תקיף, אדיר, שאינו שב מפני כל, ואין כוח להתמיד במה שאנו רוצים – להתמיד עשרות שנים, להתמיד מאה שנה ויותר. קלים ושטחיים אנחנו באמונתנו בישועה קרובה, בשעה שמבריק לעינינו ניצוץ מזהיר, אור מתעה; וקלים ושטחיים – בייאושנו, בשעה שאנחנו רואים את המציאות כמו שהיא, את כל המפריעים והמכשולים, את כל השטנים והפגעים הרעים, העומדים על דרכנו, את כל הרוחק והקושי, או כמו שקוראים לזה הפיקחים ואנשי המעשה – את כל אי אפשרותו של מה שאנחנו שואפים אליו. קלים ושטחיים אנחנו בהבנת מצבנו ובהערכת תעודתנו, בהכנתנו לעבודה ובאופן עבודתנו, מבקשים אנחנו תמיד דרכים קלות, שטוחות, בטוחות, נכונים להשלות את נפשנו, כי בקלות יעלה בידינו מה שיכול לעלות ומה שאנחנו מבקשים; וקלים ושטחיים אנחנו בעת שאנו מזומנים להצטמצם ולהתכווץ כמעט עד אפס, כשבאות התוצאות של קלותנו ושטחיותנו ומטפחות על פנינו ומראות לנו, כי אין הדבר קל כל כך ואינו שטחי כל כך.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s