פה חידוש החיים ותיקון האדם, תיקון הכלל ותיקון היחיד – דבר אחד, עבודה אחת

מקור: לחברי ברוח המנוצחים, אדר ב' תרע"ט

לא לשם הסוציאליות באנו לארץ ישראל, ולא לשמה באנו לעבוד ולחיות בעבודה. לא על פי תורות ולא על פי "שיטות תכסיסיות" אנחנו חיים, ולא על פי תורות או "שיטות תכסיסיות אנחנו שואפים למה ששואפים ועובדים מה שעובדים. חיים אנחנו מתוך עצמנו ושואפים מתוך חיי עצמותנו. נחיה, – וגם תכסיסים נלמוד מתוך החיים, אבל תכסיסים מתאימים למה שאנחנו מבקשים. כמה שנוכל לקבל מפי המדע – נקבל, אבל רק במקום שזה מוסיף חיים, מרחיב, מעמיק, מאיר את החיים, ולא במקום שזה מלטש את החיים, הופך את החיים לדבר מיכני מגוהץ ומזהיר. לא נבוא ללמוד במקום שצריך לחיות, ולא לחיות במקום שצריך ללמוד. ידרשו לנו דרשות על דבר "כתות ומפלגות", יחדשו לנו חידושים בטון של מגלה אמריקות ובפַתוס של נבואה, כי יש הבדל בין האידיאל בעודו אידיאל ערטילאי ובין העבודה להגשמתו, בין עבודה "הקודש" ובין עבודת "החול". אנחנו יודעים אחרת, יודעים מה שלא חידשו לנו, יודעים, כי פה אין מקום להבדלים בין "קודש" ובין "חול", בין רוח ובין חומר, – פה יש מקום להבדל בין חיים ובין לא-חיים. בחיים אין "קודש" לחוד ו"חול" לחוד, אין רוח לחוד וחומר לחוד. בחיים חומר ורוח תמיד ביחד, בכל נקודה של בריה חיה ובכל רגע של חיים. כך הם חיי כל גוף פרטי חי, וכך הם חיי כל גוף קיבוצי חי. זהו הקריטריון של כל חיים: כנגד כל אטום של חומר טיפה של רוח, וכן להפך, כנגד כל טיפה של רוח אטום של חומר. נטיה מזה לאחד הצדדים, לאיזה צד שהוא, היא אנומליה, ליקוי החיים. וזה אפשר לאמור, גם הקריטריון של כל "קודש" אמיתי. ההבדל, שאנחנו רגילים לראות בין החיים על פי אידיאל ארטילאי ובין החיים בעבודה להגשמתו בא לא מתוך שכאן "קודש" וכאן "חול" או "חומר" לא מתוך זה שיש באמת איזו "דיברות" שונות לכאן ולכאן, כי אם מפני שכאן אין חיים וכאן אין חיים, שכאן רק "דיברות" וכאן רק "דיברות", אלא שכאן ליקוי החיים בצורת רוח ארטילאית או בצורת "דיברות" של קודש, וכאן ליקוי החיים בצורת חומר ריקני, בצורת דיברות של "חול" בצורת עבודה מיכנית ולא חיה. וזה, אפשר, כמדומני, לאמור, סוד אי-הצלחתם של כל הניסיונות האנושיים לחדש את החיים ולתקן את האדם. אלה נוטים לצד הרוח ושוכחים או מעלימים עין מהחומר, ואלה עומדים על החומר ואינם רוצים לדעת את הרוח. וזה גם סוד אי-הצלחתה של הסוציאליות, שהיא כולה עבודה מיכנית ולא חיה. כל הנחמות מעין "עוד לא הבשיל הפרי" וכדומה הן מסופקות מאוד. יותר קרוב לודאי, כי עבודה מיכנית לא תחדש את החיים ולא תתקן את האדם לעולם וכי הסוציאליות, המתפשרת יותר ויותר עם הלאומיות, תעזוב לאחרונה לגמרי את מקומה ללאומיות בצורה חדשה, מתאימה לתביעות העליונות של הזמן.

חיים אנחנו מבקשים, שאיפה עליונה חיה ועבודה חיה כאחת, רוח וחומר, "קודש" ו"חול" כאחד. עובדים אנחנו את עבודתנו לעם ולעתידו, – וחיים בעבודתנו את חיי עצמנו בהווה, חיים בה חיי רוח וחיי חומר כאחד, חיים לאומיים ואנושיים וחיי יחיד כאחד (אין זה אומר, כמובן, כי אנחנו שלמים וחיינו שלמים, אבל מה שאיננו שלמים, מה שיש בנו ליקויים, כמו בכל בשר ודם, הוא לא מפני שגובר החומר על הרוח, ה"חול" על ה"קודש", כי אם מפני שאיננו שלמים לא ברוח ולא בחומר, מפני שלקוי בנו גם ה"קודש" גם "החול". ובזה כל חובת חינוך עצמנו – לשאוף, עד כמה שאפשר, להשיג שלמות אפשרית גם בזה וגם בזה). פה חידוש החיים ותיקון האדם, תיקון הכלל ותיקון היחיד – דבר אחד, עבודה אחת. אנחנו, כל אחד מאיתנו וחיי כל אחד מאיתנו, איננו אמצעי למטרה רחוקה, אשר בתור אמצעי, בכדי להשיג את ה"קודש", יכולים אנחנו להיות "חול" וחיינו "חול", על פי הכלל: המטרה מקדשת את האמצעים, – אנחנו עצם המטרה, החוליה הראשונה בשלשלת המטרה או המטרות. המטרה או שלשלת המטרות, מתחילה בנו ובחיינו, מיום בואנו לארץ-ישראל וגשתנו לעבודה, ולא תיגמר גם לאחר שתושג המטרה האחרונה שלנו, כי ביום שתיגמר, יגמרו גם החיים. וזו כל החשיבות של ארץ-ישראל בשבילנו, החיים היום. בגלות אין חיינו חיים בעצם לא מפני שאין לנו שם מקום להשיג את מטרתנו האחרונה, כי אם מפני שאין לנו שם מקום להשיג מטרות עצמיות לנו בכלל. אמור מעתה: אם אנחנו לא נהיה מה שאנחנו צריכים ויכולים להיות ולא נחיה כמו שאנחנו צריכים ויכולים לחיות על פי תביעות נפשנו העליונות; אם אנחנו נמצא לנו התנצלות, כי "ההכרח ההיסטורי", "חוקי הברזל" או איזה רגעים היסטוריים וכדומה מחייבים אותנו לבקש פשרות ולעשות מה שמתנגד לתביעות נפשנו העליונות, מה שפסול על פי הדין שבלבנו לשם המטרה האחרונה שלנו, – הרי שגם הדורות הבאים, אחרי שתושג מטרתנו האחרונה אנו, מחויבים יהיו לעשות כל מיני פסולות לשם המטרה האחרונה שלהם. אם אנחנו וחיינו לא נהיה, במידה שאפשר לנו, כולנו "קודש" אמיתי, במובן המבואר לעיל, נוכל להיות בטוחים, כי גם העתיד, שאנחנו נושאים את נפשנו אליו ונותנים את נפשנו עליו, יהיה כולו "חול" במובן היותר פשוט. כי החיים הם שלשלת אחת של מטרות, וכל האידיאלים העליונים אינם באים על פי האמת, על פי תפקידם לרומם את האדם ואת חייו, אלא לתת לעצם הדרך צורה של מעלות או של סולם מזדקף יותר ויותר, – לעצם הדרך, כי אין אחרי הדרך ומחוץ לדרך כלום. זה הכלל: חידוש החיים או יצירת חיים חדשים זאת אומרת – תיקון האדם או יצירת אדם חדש, וכן להפך. כל חידוש שאדם מחדש בחיים מתקן באותה מידה את החיים. חיים, שאינם מתקנים את האדם, ועוד להפך, מביאים אותו לידי פשרות ולידי פסולות, הם חיים ירודים ולא יולידו לעולם חיים חדשים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s