האדם מוכרח סוף סוף להרוס את חומותיו, לצאת לחופשי, אם לא נגזרה עליו כליה

מקור: הקונגרס, הפועל הצעיר, חשון תרע"ד

קשה הצמצום ל"אני", אבל לא מסוכן. מסוכנה ההתבטלות בפני אחרים, האורבת לרגלי הצמצום במקום ששחרור ה"אני" מן הצמצום באה בכוחם של אחרים, בהשפעת דעותיהם, יצירותיהם, רוח חייהם של אחרים, ולא בכוח ה"אני" עצמו. ההתבטלות היא רעל ממית, שאין הצלה ממנו לא בזכות אבות ולא בזכות עצמו. קודם כעל היא ממיתה את אמונת ה"אני" בעצמו, בכוח החיים ובאמת החיים של עצמו, בכוחו להביא לידי גילוי על ידי עצמו מה שלא בא ולא יבוא לידי גילוי על ידי אחרים, ועל ידי כך היא מחלישה את רצונו ואת כוחו להתגבר על כל חולשה פנימית ועל כל מכשול ושטן חיצוניים, שאינם נותנים לו לבקש חיים מיוחדים לעצמו, לבוא לידי גילויו המיוחד.

מאי תקנתיה?

אולי ישנן דרכים יותר רציונליות, יותר קרובות, יותר "טבעיות" – אני יודע רק אחת. תיקון ה"אני", התחדשותו ותחייתו לא יבואו אלא מתוך מקורו הראשון, מתוך הטבע. ובזה אין הבדל בין "אני" פרטי ובין "אני" של אומה. אולם הדבר הזה קשה מאוד ורחוק מאוד, קשה במידה שאין רואים צורך לשער.

מצד אחד, הטבע אינו יודע פשרות ואינו אוהב חצאיוּת. בא אתה לבקש תיקון לעצמך, לחדש את רוחך, לאחד את קילוח חייך עם זרם הים הגדול של החיים העולמיים, – טוב, בוא! אבל בוא תבוא כולך והתמכר לו כולך, בלי שיור כל שהוא. שנה תשנה את כל חייך ובראת לך חיים חדשים בהחלט, חיי טבע, חיי עולם, השתתפות שלמה עם הטבע ועם כל אשר בו בחיים, ביצירה, בצער, בשירה.

ומצד שני, האדם כל כך התרחק מן הטבע, כל כך התבצר בתוך חלומותיו כצב הזה בתוך שיריונו או כתולעת זו בתוך החזרת, עד שאינו רואה כל קשר בין חייו ובין חיי הטבע. שואף הוא להכיר את הטבע, לדעת את הטבע, להסתכל בטבע, אבל לא לחיות את הטבע. הטבע הוא בעיניו מעין ספר, אם ספר תורה או ספר מדע, אם ספר שירה או ספר יצירה, אם תרצה גם ספר החיים, אבל לא החיים עצמם, לא חלק מחייו, יותר נכון, לא אותו ים החיים, שחייו הם טיפה אחת ממנו. שואף הוא רק צל הטבע, אבל לא עצם הטבע, על כן גם חייו הם רק צל החיים. רואה הוא את החיים – מה שהוא קורא לו חיים, – והנה הם צרים כבית כלא ומזוהמים כבית מחראות, אין אויר לנשימה, אין אור לעיניים, אין כוח לחיות, מבקש הוא חיים חדשים, חיים עליונים, או, לפחות, חיים שאין בהם כיעור ואין בהם אכילת אדם, אם באסור או בהיתר, אם בתוך זוללות או מתוך גבורה, מבקש הוא את האדם, מבקש את האלוהים. מבקש – אבל רק בתוך חומותיו, בתוך החזרת שלו, מסתובב, מתעקל, מתפתל, מסתבך. פונה לימין ואוסף "רוח" בחופניו, לשמאל – ותופס "חומר" בידיו. פעם הוא מבקש אלוהים בשמים, ופעם עושה עצמו אלוהים על האדמה. רואה הוא את ענייני חייו, את יחסיו בינו ובין אחרים וגם בינו לבין עצמו מסובכים והולכים ומסתבכים עד למחנק נפש, זולים ומגונים עד כדי להביא לידי בחילה בחיים, ואומר הוא לתקן הכל על ידי שיסדר הכל באופן אחר. פעם הוא אומר להביא גאולה לעולם על ידי שינוי הסדר המדיני, ופעם – על ידי שינוי הסדר החברותי, פעם על ידי שינוי ערכיו המוסריים ופעם על ידי שינוי ערכיו הדתיים. ואין הוא רואה, כי כל יחסיו כולם לעצמו ולמה שאינו הוא עצמו הם על פי עצם מהותם פגרים מתים, מחוסרי חיים וכוח, באין להם יניקה ממקורם הראשון, ממקור החיים. אין הוא רואה, כי חומותיו, המפרידות את חייו מתוך ים החיים העולמיים, מהפכות את חייו מזרם שוטף, מתפשט, מתרחב, מתעמק לתוך ההוויה האין-סופית לביצה עומדת או תוססת ומפעפעת ומעלה ריקבון וצחנה. אין הוא רואה, כי הסתירה העיקרית, התהומית שבחיים באה מתוך שההכרה, שהתפרצה מתוך החומות ויצאה לחופשי, מחבקת עולמות אין קץ, והחיים – מה שהאדם קורא לו חיים – כלואים, עומדים ואינם משיגים את ההכרה. בעוד שהחיים הם על פי עצם מהותם יתרים על ההכרה והשגתם יתרה על השגת ההכרה, כי ההכרה היא חלק והחיים הם הכל. אור ההכרה בא מן החיים וכוחה מכוח החיים ולא להפך. מה שאין החיים משיגים, לא תשיג ההכרה לעולם: מה שההכרה משיגה יותר ממה שמשיגים החיים הרי הוא או "רוח" ולא חיים או אור קר וקשה, מבהיק ואינו מאיר, והעיקר, אינו מחייה. אין רואה, כי הדבר היותר נורא בחיים הוא לא הצער, אם כי קשה הוא, כי אם הקטנות והחולין, השקר והזיוף, הרעבתנות שאין לה גבול, הזוהמה והטומאה, שכולם פרי החברה האנושית שהתרחקה מן הטבע ולא פרי הטבע. וכאן מונח השורש לכל הצרות. לא הרעב מביא את האדם להיות הטורף היותר נורא, שאין דוגמתו בכל החיות הטורפות, – כי אם הרעבתנות שאין לה גבול, לא התאווה הטבעית מביאתו לעשות כל תועבה, כי אם רוח הטומאה, שאינה בשום חיה מלבד האדם. וכן הלאה.

כך אי אפשר לחיות. האדם מוכרח סוף סוף להרוס את חומותיו, לצאת לחופשי, אם לא נגזרה עליו כליה, אם אין חפצו להחנק בתוך בית כלאו, בתוך יחסיו המחניקים, אשר לא יועיל להם כל שינוי סדרים וכל שינוי ערכין, כל הערצת עצמו וכל בקשת אלוהים. האדם, בשביל להיות יותר אדם או, פשוט, בשביל להיות אדם, צריך לא להכיר יותר או להסתכל יותר, אף לא להיות יותר צדיק או יותר גיבור, כי אם לחיות יותר, כלומר לחיות את הטבע, לחיות חיים מקיפים את כל הבריאה כולה וחודרים לתוך תהום ההוויה. אז ישיג יותר. אז יהיה יותר עשיר ויותר עמוק, וממילא יותר גיבור ויותר צדיק, או שלא יהיה לו צורך כלל לראות את עצמו כאילו הוא גיבור או צדיק, אז גם יכיר יותר. אז תהיה הכרתו מלאה וחייו מוארים באור עליון.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s