בחיים, בעבודה, וביצירה נקנה או נאשר את זכותנו ההיסטורית על הארץ

מקור: עבודתנו מעתה, מעברות, כרך ב', חוברת ט, תרע"ט (1918)

התנאים העיקריים להגשמת שאיפתנו הם, כמובן, הארץ והעבודה. אולם, אם עד עתה, עד לפני המלחמה, היה עלינו רק לקנות זכות על האדמה בכוח העבודה, הנה עתה, עם המצב החדש, עלינו לברר עוד לעצמנו (וגם לאחרים) את זכותנו הלאומית על הארץ ואת מצבנו המדיני בתור עם הארץ.

רגילה עתה המימרא, כי אין זכות על הארץ נקנית אלא בדם. זהו אחד הסופיזמים[1], שקנו להם זכות אזרח בקרב כל העמים, שהצדק המקובל התיר להם להיות חיות טורפות, – אחד השקרים המוסכמים. בדם ואש גוזלים את החרות מעם הארץ ומשעבדים את העם ביחד עם הארץ שעבוד זמני, כל זמן שלא תש כוחו של המשעבד, אבל הארץ נשארת תמיד בפועל בידי היושבים עליה ועובדים אותה. הרומאים, למשל, כבשו בדם ואש ארצות רבות, אבל הם משלו בהן רק כל זמן שהיה די כוח בידם להחזיק את המושכות, אולם משנפלו המושכות מידיהם, נשארו שוב הארצות בידי יושביהן ועובדיהן. או, למשל: פולין נכבשה בדם ואש מיד ליד, אבל נשארה בפועל בידי יושביה ועובדיה. ארץ נקנית בחיים עליה, בעבודה וביצירה. וכך נקנה אנו או נשיב לנו את זכותנו על ארצנו גם אנחנו. יש לנו זכות היסטורית על הארץ, והזכות הזו נשארה בידינו, כל זמן שכוח חיים ויצירה אחר לא קנה אותה קנין שלם. ארצנו, שהיתה לפנים "ארץ זבת חלב ודבש", בכל אופן מוכשרת לתרבות גבוהה, נשארה שוממה, עניה, שפלה מכל הארצות התרבותיות, וגם ריקה (בערך). זהו כעין אישור זכותנו על הארץ, כעין רמז, כי הארץ מחכה לנו. בחיים, בעבודה, וביצירה נקנה או נאשר את זכותנו ההיסטורית על הארץ. ובזה גם הקריטריון ליחסנו אל הערבים מבחינה זו. הערבים יושבים על האדמה, ואין אנחנו יכולים לקפח את זכותם ולדחות אותם. אבל גם הם אינם יכולים לקפח את זכותנו על האדמה, שאנחנו יושבים עליה ועובדים אותה. אמנם אנחנו המועט, אבל אותה האדמה שקנינו בעבודתנו העצמית, היא שלנו, ואין שום רוב שבעולם יכול לקפח את זכותנו עליה, לקחת מידינו מה שרכשנו בכוח העבודה והיצירה שלנו, השאלה היא בדבר ההתפשטות: למי יש יותר זכות להתפשט על האדמה, שעוד לא נקנתה בעבודה ויצירה. אבל בזה לא הכמות עיקר, כי אם האיכות: כח החיים והגידול – בדומה למה שיש לראות בממלכת הצמח -, כח העבודה והיצירה וגם הכוח של מסירות הנפש. מי שיעבוד יותר, ייצור יותר, יתן יותר את נפשו, הוא יקנה יותר זכות מוסרית וגם יותר כוח חיוני על הארץ. פה יש התחרות בשלום. ואת הזכות על ההתחרות הזו בשלום נותנת לנו בייחוד זכותנו ההיסטורית על הארץ. ובזה יש באמת לצרף אלינו את כל עם ישראל בכל ארצות פזוריו. הזכות הזו על ההתחרות בשלום, על ההתפשטות בארץ, היא לא רק זכות הקיבוץ הקטן היושב פה, כי אם זכותו של עם בן שנים עשר מיליון נפש.

[…]

אולם לעומת זה צריכים אנו להיות זהירים מאוד ביחסנו אל הערבים, ברכישת קרקעות וכדומה לבלי לנגוע בזכותם האנושית אף במשהו, לבלי לנשל את העובדים בפועל מאדמתם וכדומה. מוטב לנו, שהאדמה תעלה לנו פי שנים או שלושה או יותר מכפי שוויה, מוטב לנו לפייס את בעלי האדמה האמיתיים, את היושבים עליה ועובדים אותה – בעל מיני פיוסים, העולים בקושי גדול ובעמל רב, כמו להמציא להם אדמה במקום אחר וכדומה, מאשר לנגוע נגיעה כל שהיא בזכותם. בשבילנו אין קצב למחיר האדמה; כמה שהיא תעלה, היא שווה לנו. בכלל חובה עלינו לקבוע יחסים אנושיים אל הערבים, ולא להתייחס אליהם על פי צדדיהם השליליים בלבד, כמו שהאנטיסמיטים מתייחסים אלינו על פי צדדינו השליליים אנו.

[…] היחסים צריכים להיות תמיד, בכל האופנים אנושיים, אפילו אם היחסים מצד שני אינם רצויים ביותר. ילמדו הם מאיתנו ולא אנחנו מהם. […]

פה לפנינו איפוא השיעור הראשון והתרגיל הראשון, אי-האמצעי בחיי אחווה בין עם לעם. אולם העיקר הוא גם פה שוב החיים ואנחנו, כל אחד מאיתנו, בעצמנו. אם אנחנו נשאף להיות יותר אנושיים, יותר חיים, נמצא את היחס הנכון אל האדם ואל העמים בכלל ואל הערבים בפרט.

כל זה – מצד אחד, מצד זכותנו המדינית – בעיקר מצידה הרשמי, המשפטי – על הארץ עם כל המתייחס לזה. אולם הארץ בתור בסיס לחיים ויצירה באותה הצורה, שאנחנו שואפים אליה אין עליה זכות אחרת ואין קניין אחר תופס בה מלבד הזכות וכוח הקניין של העבודה, שאנחנו עומדים עליה מתחילת בואנו הנה (מובן, כי בחיים הלאומיים יש מקום לעבודות גם לא גופניות, אלא שהחיים יבררו, איזו מהן נחוצות ובאיזו מידה, מה תהיה צורתן ומה תנאי פעולתן). אלא שמעתה התבלט בייחוד כוחה של העבודה בתור כוח קניין מדיני בייחוד מצידו המוסרי והחיוני, כמו שראינו, כי הארץ היא בפועל קניין מדיני של העובדים אותה, אפילו בשעה שהעם משולל חירותו המדינית. מעתה יש לנו "ציווי מוחלט" אובייקטיבי, ממשי, מדיני לעבוד: ובמידה שנעבוד, תהיה הארץ שלנו, ואם לא, – לא יועילו כל "בתים לאומיים" וכל "דם ואש".

מצד זה מעמידים לנו שני התנאים העיקריים להגשמת שאיפתנו: הארץ והעבודה – שתי תביעות עיקריות, מקבילות להם, לשני התנאים העיקריים.

היסוד הראשון ליצירה לאומית, באותה הצורה שאנחנו שואפים אליה, הוא הקרקע. מכאן – התביעה כי הקרקע יהיה לאומי. ולא רק הקרקע, כי אם גם כל מכשירי העבודה הגדולה והיצירה: בתי החרושת, מסילות הברזל וכו' וכו' צריכים להיות לאומיים. זוהי הדרישה היסודית, שאנחנו צריכים לעמוד עליה בכל תוקף ובכל חומר הדין, בלי ויתורים ובלי פשרות כל שהם. זהו צריך להיות העיקר היסודי גם בהסתדרות הכללית של כל יהודי ארץ-ישראל. לזה לא יוכלו להתנגד או יוכלו לא להתנגד גם הדתיים, "והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ" – גוזרת גם התורה. ויש להתפלא, כי באספות שונות, ואפילו באספות של הפועלים מדברים על השאלה הזו כאילו דרך אגב, בתוך "הפרוגראמות הפוליטיות" וכדומה, בעוד שהיא הנקודה המרכזית, יסוד היסודות. אנחנו צריכים להתנגד בכל תוקף, להלחם בכול כוחנו נגד קניין פרטי על הקרקע ועל מכשירי העבודה בארץ ישראל. לצורך זה (וכמובן, רק לצורך זה) אנחנו מתאחדים עם כל מי שמחזיק בדרישתנו זו בארץ ובחוץ-לארץ, עם פועלים ולא פועלים, עם "פועלי ציון" ועם "צעירי ציון", עם הסתדרויות שונות, ואפילו ימניות, ואפילו עם סתם בעלי בתים, אם הם רק תומכים בדרישה זו. ואם יש ספק בנצחונה של הדרישה הזאת, – להלחם עליה בכל תוקף אנחנו בכל אופן חייבים.

היסוד השני לעבודה וליצירה הם, כמובן, העובדים. אבל פה צריך לבוא שינוי עיקרי בהשקפה על היחס שבין העבודה היישובית ובין העובד. העובד נחשב לטפל לעבודה היישובית. כך חושבים עסקני היישוב, וכך, אולי בצורה קצת שונה, חושבים גם רוב העובדים, ודווקא מהיותר הגונים. החיים והבריאות ונעימות החיים של העובד מצווה לזלזל בהם, להתייחס אליהם כלאחר יד. המזון, המנוחה, המעון – כל הצרכים של העובד, הגופניים, הנפשיים, התרבותיים, נחשבים לדבר טפל. העיקר הוא שהעבודה תעלה יפה, שהמשק יצליח. דואגים לגידולם היפה של הצמחים, הבהמות והעופות, אבל אין דואג לגידולו היפה של האדם, של העובד. פה – הרבה גורמים למחלות, להולדת יחס אַפַטי אל החיים, ומכאן – עבודה על פי אינרציה, זלזול במה שאינו מחובת העבודה, זלזול בקריאה מסודרת, בהשתלמות בידיעת הלשון ובכלל בידיעות נחוצות או מרחיבות את הדעת, זלזול בחינוך עצמי. ולאחרונה זה מביא לידי הרגשות ריקניות ולידי ירידה. ומצד שני, זה מוליד במעטים, שיש להם אפשרות לחיות חיים יותר נורמליים, טמטום נפשי ידוע, יחס של ביטול לאלה, שמצבם הקשה הביאם לידי ירידה ובכלל לירודים, וחוסר רצון נמרץ, חוסר תביעה נפשית עמוקה ותקיפה להיטיב את מצבם ולרומם את רוחם. צריך להביא בחשבון, כי לא במהרה יושג המצב המבוקש, כי החיים יעמדו על העבודה ועל העובד, ובינתיים עוברים חיי הדור בצורה לא רצויה. אבל צריך בכלל, שיברא אל העבודה יחס של חיים, שהעבודה תוסיף טעם לחיים, והחיים יוסיפו טעם לעבודה. אנחנו באים להשיב לתחייה עם וזה אומר – לגדל אדם. העובד צריך לעבוד עבודה יפה, אבל העובדה יפה רק אז, כשהיא מעבדת את האדם לא פחות מאשר היא מעבדת את הקרקע וכדומה. משק יפה הוא זה, שנותן לא רק רווח כספי יפה, כי אם גם רווח אנושי יפה. ואין זו מימרא בעלמא. בעיני ראיתי, כי יש אשר משק (קבוצה) מגדל את עובדיו או עלול לגדל. פועל, שראיתיו במקום אחר בצורה לא מן הנחמדות, ראיתיו בקבוצה (ואני ראיתיו ביום ובלילה, ביחידות ובציבור, במקום רואים ושלא במקום רואים, וראיתיו לא אחד): בצורה אחרת, הרבה יותר אנושית. אבל זה היה בתקופת היצירה של הקבוצות. היה – ועבר, ואולי לא לגמרי. מובן, כי אין לזלזל גם בטיבה של העבודה ובהצלחתו של המשק, שהרי אם אין זה, אין גם זה, הא בהא תליא, אבל צריכה להיות התאמה יפה.

זהו בדרך כלל. אולם עתה, כשחוג העבודה עומד להתרחב, יש להבליט בכל תוקף את חשיבותו של כל זה ולהניחו ליסוד בכל מה שנבוא לעשות להכנת מקום לעבודה ולעובדים. מדברים עתה הרבה על הרחבת חוג העבודה, על אופקים חדשים בעבודתנו הלאומית וכו' וכו'. צריך להכין מקום בשביל העולים, צריך לסדר את העליה, צריך… אבל עיקר מה שאנחנו יכולים לעשות בשבילם זה מה שאנחנו צריכים לעשות בשבילנו: לתפוס יותר מקומות לעבודה, לסדר קבוצות חדשות, מושבי עובדים, להמציא לעובדים עבודה הגונה, מפרנסת את הגוף ואת הנפש, לסדר את חיי העובדים סידור נאה בין מצד החומר ובין מצד הרוח וכדומה. כללו של דבר: מה שאנחנו יכולים לעשות בשבילם זהו – שימצאו פה בבואם הנה חיים מסודרים ודוגמא נאה, שיוכלו לראות על פיה, כיצד להסתדר וכיצד לחיות פה.

[…]

היסודות האלה: העבודה (בכל צורותיה), הלאמת הקרקע עם כל המתייחס לזה והעובדים או האדם שבעובד – אלה הם העיקרים של עבודתנו הלאומית. מי שמודה בעיקרים האלה הוא עִמנו. ואני חושב, כי על כל העיקרים האלה יעמוד רוב עמנו, ואנחנו צריכים להשתדל כי עליהם יעמוד כל העם. העיקרים האלה הם עיקרי עבודת החיים של העם, עיקרי כוח העם, עיקרי חיי העם. מי שאינו מודה בעיקרים אלה הוא פרזיט על גופו ונשמתו של העם, והעם צריך להלחם בו. זהו יחסנו אל העם. אנחנו עומדים על הלאומיות ולא על הסוציאליות. כל בני העם הם אחינו, אם אחים הגונים, חיים על יגיע כפיהם (או על עמל רוחם) ואנחנו עמהם, או פרזיטים, ואנחנו נלחמים בהם מבפנים, ביחד עם העם, ולא נבוא להתקשר עם אחרים להלחם בהם מבחוץ.

 


[1] סוֹפִיזְם, טיעון שהוא לכאורה הגיוני ומשכנע אך למעשה כוזב ומטעה. אב"צ

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s