צדק, אמת, וכו' וכו' – וטביחת בעלי חיים ואכילתם!

מקור: מכתב לנתן ביסטריצקי, תרפ"א

העיקר הוא, איפוא, היחס הרציני, החיוני אל הצמחונות, לפחות מצד הצמחונים. היחס הרגיל אפילו בקרב הצמחונים הוא לפי שעה לא כאל דבר שבחובה מוחלטת, שבתביעה אנושית יסודית, כי אם כאל איזה לוקסוס רוחני או כאל איזו מידת חסידות. מורגש משהו של אי-טבעיות וממילא – גם משהו מן המגוחך. אפילו לאמור בפשיטות: "אני צמחוני, אינני אוכל בשר", כמו שאומר אדם למשל "אינני אוכל בצל או שום" וכדומה, על הרוב מתקשים, כאילו יש בזה במקצת משום יהירות או משום אי-טבעיות.

בעצם, לעמקו של דבר, כך הוא היחס הרגיל אל כל מה שיש בו משום חידוש החיים מייסודם (כלום אל העבודה, למשל, היחס הרגיל אינו כך?), אלא שכאן, בצמחונות, הדבר יותר בולט, יותר גלוי היחס החדש.

ובאמת היחס אל הצמחונות, זאת אומרת בעצם, בשורה אחרונה, היחס אל בעלי החיים, הוא אבן הבוחן היותר נאמנה, הגלויה והברורה של כל יחסנו אל החיים והעולם כמו שהם, בלי כחל ובלי פרכוס. היחס אל בעלי החיים, שאינו משוחד, שאין עמו שום חשבון של תשלום גמול, שום מניעים של תועלת, של כבוד וכדומה, גלויים או נסתרים, מראה לנו באספקלריה מאירה מאין כמוה, בבהירות כמעט מוחשית, מה הם כל הצדק, האמת וכל יתר המידות העליונות, שאנחנו כל כך אוהבים לראות את עצמנו, כאילו אנחנו נותנים את נפשנו עליהם. צדק, אמת, וכו' וכו' – וטביחת בעלי חיים ואכילתם! ובאמת איזה הבדל יסודי, אנושי-קוסמי בין אכילת בשר בהמה ובין אכילת בשר אדם? ההבדל הוא רק בזה, שאוכל אדם אוסר על עצמו רק את אכילת בני שבטו (את בני שבטם גם אוכלי אדם אינם אוכלים), ואוכל בשר בהמה אוסר על עצמו גם את אכילת בני מינו, אבל לא יותר. ברור בעיני, כי אוכל אדם פיקח היה יכול לבטל ולהפוך למגוחכות את טענותיו של מי שהיה בא להראות לו את עוותתו, באותו ההיגיון ובאותן ההוכחות מן החיים, שבשרנים פיקחים משתמשים בהם בכדי לבטל ולהפוך למגוחכה את הצמחונות.

עד כמה יש בביטול הצמחונות מעומק רגש הצדק, מעומק היחס אל החיים בכלל, מראה בייחוד טענה אחת מהיותר רגילות בפי הבשרנים ומהיותר נמרצות בעיניהם. אומרים: הרי גם הצמחים חיים, נמצא שגם הצמחונים ממיתים ואוכלים דבר שיש בו חיים, ומה יועילו, איפוא, בתקנתם?

שני דברים קטנים יועילו הטוענים כך לשכוח או לבלי לראות. ראשית, אנחנו על פי גופנו יכולים לשפוט, כי אופן ההרגשה של הצמח, אם יש בו הרגשה, אינו כאופן ההרגשה של החי: אינו מרגיש כאב כמו החי. גם בגופנו יש צמחים: השערות, אשר בגזזנו אותן איננו מרגישים שום כאב. שנית, אנחנו רואים, כי הצמח בעצמו מכין מתוך עצמו דברים לאכילת בעלי החיים: המיץ המתוק בשביל הרמשים, המועילים להפראתו, והפירות בשביל אוכלי הפירות גם כן לצורך ההפראה. הפירות הרי נועדו כולם על ידי הצמח בעצמו רק בשביל שייאכלו על ידי בעלי החיים, בכדי שתוך כדי כך יפלו חרצניהם באיזה אופן שהוא על הקרקע במקומות שונים. בכל אופן כל זמן שאנחנו מתנהגים באכזריות כל כך בהמית עם בעלי החיים שאנחנו רואים אותם חיים ומרגישים ממש כמונו, עדיין מוקדם קצת לדרוש שיגיעו רחמינו אל הצמח, שאין אנחנו רואים אותו בכך. בטענה כזאת נגד הצמחונות במצב ההשגה החיונית של האדם כיום יש יותר משמינית שבשמינית של קלות ראש, אם לא פשוט צביעות. ואם בזמן מן הזמנים יגיע האדם למדרגת השגה חיונית כזאת, שיראה וירגיש בצמח ממה שאנחנו רואים ומרגישים בחי, אז, מלבד שגם אז ישארו לו עוד הפירות וכדומה, שהצמח בעצמו נותנם לו לאכילה, הנה יש לקוות, כי אז ימצא לו דרך להתפרנס במידה מרובה, אם לא בכל, מן הדומם.

בכלל, איזו צדק ואיזו אמת ואיזה רגש אנושי אתה מוצא בבני אדם ביחס לבעלי החיים? אין לי צורך להרחיק עדותי, די להתבונן מקרוב. מי משלנו, ואפילו מן הצמחונים, לא יגחך במקצת, כשתראה לו, שהוא יושב לו בבית או בצל, אוכל ושותה או סתם משוחח שעות, ובהמת הרכיבה או העבודה שלו עומדת קשורה או רתומה בשמש הלוהט או בקור וגשם ומתג הברזל בפיה? או אם תראה לו, באיזו אכזריות הוא גוזל מהדבורים את הדבש, שהן עמלו עליו כל כך? או ייכנס מי שנפש חי לו אל האורווה באמצע הלילה, אחרי יום עבודה, שגם אז אין לבהמות שום חופש התנועה, שום מנוחה טבעית, חיה, חופשית, וישמע את האנחות הבהמיות, ויראה את פניהן, או מבטן, את תנועותיהן המיואשות גם כן באופן בהמי. אז אולי ידע לשפוט. ואלה הרי הם משלים קלים אחדים מאלפים, שמצויים בהם מעשי אכזריות הרבה יותר קשים. ומי ישים לב לזה? מי לא יגחך מתוך פיקחות יתרה, כאשר תעירו על כך?

מהו היחס הזה אל בעלי החיים? אדרבה, יאמר כל בעל נפש באמת ובתמים מה זה? האם לא טמטום לב? האם לא חוסר יכולת חיונית לחיות לתוך נפש החי? ואותו טמטום, אותו חוסר היכולת לחיות לתוך נפש השני אתה מוצא גם בכל היחסים שבין בני אדם, אלא שכאן הדבר מכוסה במסווה של נימוסיות, ושל יחסים מסורים ומקובלים. רוב היחסים בין בני האדם הם יחסים של תורה וקבלה, אם תרצה, של מוסר ואסתטיקה, אבל לא יחסים של חיים, של שפע חיים, העובר את גבול הפרטיות של ה"אני" המצומצם ומשתפך לתוך כל מה שחי והווה. אם באמת ובתמים אנחנו באים לחדש את החיים, – את זה אנחנו באים קודם כל לחדש, ואם את זה לא נחדש – לא חידשנו כלום. את היחס החיוני הזה אנחנו מבקשים בעבודה, בפעולות, בחיוניות של רוחנו ושל כל ישותנו; את שפע החיים הזה אנחנו מבקשים בהתקרבותנו אל הטבע, אל מקור החיים, ובשאיפתנו להשתתף עמו בחיים, בעבודה וביצירה.

יחס חדש, יחס של צדק, של אמת, של נפשיות אל בעלי החיים הרי זה על פי האמת, מבחינה עליונה, אנושית-קוסמית, יחס חדש אל כל החיים, אל כל המצוות העליונות, שהאדם מבקש בחיים: אל הצדק, אל האמת, אל האהבה וכו' וכו'. הרי זה שחרור החיים האנושיים מצמצום במין, כמו שכל מידה עליונה היא קודם כל שחרור החיים מצמצומם באיש, ב"אני הפרטי". זאת אומרת, מצד אחד – קנה מידה חדש, גדול, אנושי-קוסמי לכל המידות האנושיות, ומצד שני – אופק חדש לרוח האנושית, לחיים האנושיים. הרי צריך שיהיה ברור, כי אין תיקון לחיים האנושיים בצמצומם אם באיש או במין: תיקונם בהתפשטות לתוך חיי העולם לאין סוף. מצמצום החיים, – צמצום כל המידות העליונות, טשטושם, סירוסם, ריסוקם, זיופם.

[…]

אבל הרבים, אפילו בקרב הצמחונים, הרואים כך את הדבר? הרוב הגדול רואה את ההתחדשות בסדרי חיים חדשים, בצורות חיים חדשות, זאת אומרת, באותם החיים ובאותם היחסים אל החיים, שהתחדשותם תלויה בסדרים ובצורות, אבל לא בהתחדשות עצם החיים מיסודם ובהתחדשות רוח האדם מיסודה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s