לא לבטל את הדעה, את האמת, את הספר, את העבר אנחנו צריכים, כי אם להחיותם

מקור: לברור ההבדל בין היהדות לנצרות

תכונתו היסודית של עם ישראל היא – עצמות נאמנה לעצמה בכל ישותה עד הקצה האחרון, בין בחיוב ובין בשלילה. הרגש, המחשבה, המעשה, הרצון המצומצם והרצון העליון, כל כוחות הגוף והנפש – הכל עצמות אחת, בין כשהיא נוטה לצד האור והטוב, ובין כשהיא נוטה לצד החושך והרע, אחדות מוחלטת, ולא לחינם אמרו בתלמוד על עם ישראל, כי הוא נמשל לכוכבים ונמשל לעפר, כי כשהוא עולה, הוא עולה עד לכוכבים (עליה שלמה, בכל ישותו), וכשהוא יורד, הוא יורד עד לעפר (גם כן בכל ישותו).

[…]

הנפש היהודית אינה סובלת רשויות הרבה, – רשות אחת בהחלט. כשגוברת באדם מישראל המחשבה, אז מחשבתו שליטה בכל, גם ברגשותיו, גם במעשיו, גם בכל ישותו; כשגובר הרגש, הרגש שליט בכל, וכן הדבר כשגובר הרצון המצומצם, וכן הדבר כשכל  כוחות נשמתו, כשכל ישותו נמצאים במצב של הרמוניה שלמה, כלומר, כשגוברת רוח החיים הכללית, כשגובר הרצון העליון.

על פי תכונתו זו היסודית של עם ישראל מתבארים, אפשר לאמור, כל החזיונות היותר בולטים והרבה הרבה מן החזיונות שאינם בולטים והיום-יומיים בחיי העם הזה מיום היותו עד היום הזה.

[…]

התלמוד, שקשה להגיד, מה יש בו יותר, אם התפתחות היהדות או צמצומה, וכל הספרות שלאחרי התלמוד, שבודאי יש בה יותר צמצום מהתפתחות, הם מנפלאות הכוח המקיים של עם ישראל, הכוח המגן על עצמותו של מהרגע הראשון של ספק סכנה רחוקה עד מיתתו המדינית של העם והתפרדות גופו לאברים אברים ועד זמננו. חרות לאומית שלמה, אותה החרות, שהיא התנאי הראשון בכל יצירה עממית גדולה, לא היתה לעם ישראל כמעט בכל משך ימי הבית השני, וגם החרות, שהיתה לו, הלכה לאחרונה הלוך וירוד. החיים נצטמצמו, למעוף חדש לא היה מקום, לא היה מקום בחיים לאידיאליות הלאומית להתרחב ולהתעמק ולמשוך אחריה את המעשיות, את המעשים של חיי יום יום, את החיים הממשיים. מה היה לעשות? להתרומם מעל החיים, לבקש אידיאלים מעל לגבול החיים הלאומיים? אידיאלים גבוהים ועולים וחיים ממשיים נמוכים ויורדים. דבר כזה הוא לא ברוח עם ישראל, דבר כזה היה מוכרח להביא לידי מיתה לאומית תכופה, כלומר בעצם לידי מיתת האדם שבעם. אחת משתי אלה: או שהיה העם נמשך על ידי האידיאליות והיה עוזב את חייו הממשיים העצמיים, המחזיקים את עצם קיומו הממשי העצמי, והיה מת מתוך חוסר עצמות ונבלע בקרב מנצחיו ובקרב יתר העמים, כמו שקרה לנוצרים הראשונים מקרב היהודים. או שהיה נמשך אחרי חייו הממשיים הנמוכים והיורדים והיה מת מתוך ירידה רוחנית, כמו שמתו יתר העמים המנוצחים. אבל רגש הקיום הלאומי ידע מה לעשות, הוא הכריח את רוח העם להצטמצם ולחיות על פי דרכה בתוך צמצומה. הוא הכריח את האידיאליות הלאומית להצטמצם, לצמצם את האידיאלים, ובלבד שיהיה בכוח החיים הממשיים להיות מתאימים אליהם, ובלבד שלא יהיו האידיאלים והחיים הממשיים שתי רשויות. נשמת האומה השתקעה באידיאלים של העבר, השתקעה בשאיפה להתאים את החיים הממשיים אל האידיאלים ההם ואת האידיאלים ההם אל החיים הממשיים. ואת העבודה הזו של ההתאמה עשתה בכל העקיבות והדיוק של עצמות נאמנה לעצמה עד הקצה האחרון. כך גבר הספר על החיים, וכשגבר שלט על הכל, כך היה עד הזמן החדש. ולהפך, בזמן החדש, כשהתחיל העם להתנער מכוח החיים הרחבים והעמוקים של אחרים, התחיל חלק ידוע מן העם להתקומם נגד הספר, וכשהתקומם – הגיע אל הקיצוניות השניה, ביטל את כל הספר, ביטל את יוצר הספר, את עם הספר. כי גם זו אחת ממידות התכונה הזאת הקיצונית: או עצמות ממלאה כל עולמין, או ביטול עצמי מוחלט.

והתכונה היסודית הזאת היא הגורמת, שלא קשה למצוא בעם ישראל דבר והיפוכו: זה מוצא רוחניות קיצונית וזה – חומרניות קיצונית, וזה – אומץ לב וגבורה וזה – פחדנות וחולשה. בכלל לא יפלא, אם מוצאים בעם ישראל כל מיני תכונות שרוצים, בין בחיוב בין בשלילה, הכל לפי המשקיף, מאיזה צד ומאיזו בחינה שהוא משקיף.

כללו של הדבר: התכונה היסודית הזאת היא שגרמה לעם ישראל להיקרע מהחיים, מהחיים שאינם שלו, בשביל לשמור על עצמותו, והתכונה הזו היא הגורמת בזמננו לחלק גדול – ההולך וגדל – מעם ישראל להיקרע מעצמותו בשביל החיים, בשביל החיים של אחרים, אם בשביל להיטבע לגמרי בחיים הזרים ההם או בשביל לחיות כביכול בפני עצמו בצלם עצמותם של אחרים, אבל בכל אופן לטשטש את עצמותו עד כדי מחיקת צלם אדם מעל פניו. וגם הפעם יודע הרגש הלאומי מה לעשות: חיים עצמיים – הנה מה שהוא תובע. בדרך החיים ולא בדרך העיון או ההסתכלות ולא בדרך המוסר או השירה ישוב עם ישראל לעצמותו ולחייו העצמיים גם יחד. ובדרך החיים ולא בדרך העיון או ההשראה העליונה יבוא לידי גילוי העליון גם המוסר היהודי, כי גם יתרונה המדומה של הנצרות הוא לא בה, כי אם בחיים העשירים של נושאיה בחיים, הנושאים אותה ונראים נישאים על ידה.

אולם גם הדבר הזה צריך שיהיה ברור, והעיקר, שיהיה דבר חי. דרך רגילה היא למטיפי חיים, למבקשי חיים, לנבוכים בחיים, ולנושאי החיים או לסתם בעלי חיים להעמיד את החיים כנגד האמונות, והדעות, להבליט את כוחם, את עיקריותם של החיים, או, להפך, את עיוורונם, את אפסותם של החיים, של כל ההוויה על ידי שמבטלים את הדעה המושגת, את האמת המושגת. ודבר רגיל הוא לשמוע או לקרוא דברים, אם לא חדשים ולא עמוקים, אבל תמיד דברים כדרבונות וכמסמרות נטועים על הנושא הזה, כי הדעות אין להן שום השפעה על החיים ואין בהן ממש, והאמת אינה אלא דמיון עובר של אדם ידוע או של דור ידוע. זהו בדרך כלל, לא רק בקרבנו. ובקרבנו עוד מוספים ומבטלים את הדעה והאמת שלנו, את העבר, את הספר שלנו אפילו במקום שמטיפים לחיים מתוך דעות, מתוך ספר, כמובן, מתוך דעותיהם וספרם של אחרים ולא שלנו, – ובזה יוצאים ידי חיים או ידי הבנת החיים. אם אדם מישראל בא, למשל, לכלל דעה, כי המוסיפים לטוות את חוט העבר או המחזיקים בחוט העבר הם רק אומרים מחשבות, אומרים רגשות וכו', הרי הוא בודאי אדם חי או מבין את החיים.

אולם יש אשר המוח החושב מעיז לחשוב, כי כל אלה בעצמם אין כוחם אלא בפלפולא דאוריתא, בחיטוט וניקור בדעות מופשטות, כי הם בעצמם אינם אלא אומרים את החיים. הדעה, האמת, הספר הם דברים מופשטים כשהם עניין לאנשים "מופשטים", אם אפשר לאמר כן. לאנשים כאלה יהיו גם החיים, שהם מטיפים להם, דבר מופשט, ההוכחה היותר נמרצה לזה נותנים שלא מדעתם המטיפים לחיים שלנו, אשר מתוך הטפה לחיים הם באים לידי ביטול עצמי, לידי ביטול כל עצמותנו הלאומית. מה יכול להיות יותר ספרי, מוחי, יותר מעיד על חוסר חיוניות מביטול עצמי, מכפירת אדם בעצם עצמותו! אולם בקרב בני אדם חיים גם הדעה, האמת, הספר – חיים ויש להם כוח גדול על הנפש. כל המבוכה הזו בהשגת האמת, כל המקור לפילפולים שאין להם סוף על הנושא, אם יש אמת מוחלטת או מין אמת מוחלטת בעולם, נמצאים במה שהאמת שבחיים, שבחיים האנושיים והעולמיים, היא, ביחס להשגתנו האנושית, הנצח שברגע החי, שצריך האדם לתופסו חיים, כלומר להשיגו לא רק בהכרתו, כי אם בכל ישותו החיה, בכל רוח החיים שבו. מי שהשיג את האמת ברגע חייה, הוא השיג את האמת המוחלטת, החיה והפועלת בנפש תמיד בבחינת נקודה שאין בה תפיסה, המחליפה ומחדשת את צורתה בהתחדש החיים. לא לבטל את הדעה, את האמת, את הספר, את העבר אנחנו צריכים, כי אם להחיותם, למלאותם חיים. האדם, האדם החי, העצמי – הוא הדעה, החיים העצמיים – הם האמת. אנחנו צריכים להיות חיים במידה כזאת, חיינו העצמיים צריכים להיות מלאים, שוטפים, מתגברים ומתפשטים במידה כזאת, שלא רק הגזע עם הענפים של עצמותנו יחיה, יתן פת למכביר, יכה שורשים חדשים, כי אם גם השורשים הישנים, היבשים לכאורה, יתמלאו חיים. החיים מקיפים את הכל גם במקום גם בזמן, גם את העבר הם מקיפים. ולא רק חובה אנחנו משלמים בזה לדורותנו הקודמים, שסבלו כל כך הרבה והשאירו לנו את עצמותנו חיה וקיימה, מבלי לקבל ממנה מה שהיא נותנות ויכולה לתת לנו, אם נדע לבקש חיים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s