אומרים החיים: "הווה גדול בקטנות כבגדולות"

מקור: מכתב לדגניה, כ"ג אלול תרפ"א, צפת

כותב אני לכם, הפעם, כמו שאתם רואים, מבית החולים.

פה האדם סוף סוף כאילו מועמד פנים אל פנים עם החיים ועם והמוות בלי אמצעי, זאת אומרת, עם החיים כמו שהם בעצם עצמותם, עם חיי הטבע העולמי, החיים בלי גבולים מצומצמים, בלי לבושים מטושטשים, בלי זוהמת הכמישה. וכמה קרוב אל נפש העולם ומלואו, וכמה קרוב האדם, האדם בלי פירושים, באדם שגם היום לא בושה לקרוא לו צלם אלוהים! ואיזה ים של רחמים שוטף ועובר את הנפש, הרחמים לאין גבול על ברייה נפלאה ועלובה זו – על האדם, שאינו יכול למצוא את עצמו. צלם אלוהים – וכל כך עלוב!

ובמצב רוח כזה – קול מדגניה על עניין יחסים ועל תוצאות יחסים בין דגניה ב' וג'.

פה באמת מקום הפצע.

לכאורה היתה צריכה התוצאה המרה והמגונה האחרונה הזאת לפחות לפקוח את העיניים לראות, כי לא הקבוצה ולא שום צורה אחרת אינה יכולה למלא מה שצריך האדם; כי היסוד לכל היחסים בין בני אדם הוא סוף סוף יחס האדם אל עצמו, אל החיים והעולם כפי שהוא חי אותם. יהי היחס הזה יותר רחב ויותר עמוק, יותר אנושי-קוסמי, – והיו כל יחסיו אל בני האדם יותר אנושיים. צורת חיים קיבוציים רצויה ומועילה לו לאדם להרחיב ולהעמיק את היחס הזה, במקום שישנו, והעיקר, במקום שיש הכרה, כי בכיוון זה צריכה ללכת השאיפה, ההתאמצות. אבל כלום יכולה הקבוצה או איזו צורה שהיא לברוא יחס כזה, במקום שאין הכרת הצורך בו; יותר מזה, במקום שיש כמעט הכרה שאין צורך בו.

הקבוצה – כמו כל צורה, הבאה להועיל לחידוש החיים – מחייבת, מטילה אחריות,

וקודם כל – את החובה של עֵרות תמידית, בלתי פוסקת. החבר צריך להיות תמיד ער, שוקד בלי הפסק על תקנת המשק הכללי, הקבוצתי, אבל עוד יותר מזה הוא צריך להיות תמיד ער, שוקד בלי הפסק על תקנת משקו הפרטי, האנושי. וזהו מה ששוכחים, וזהו מה שקשה ביותר. המשק הזה הפרטי, האנושי, מלמד מה שהוא יותר לאין ערוך רחב, יותר כולל, בהיותו מקיף עולם ומלואו, הוא גם יותר מפורט לפרטים ופרטי פרטים. החיים מורכבים מרגעים, מחזיונות ומעשים קטנים וקטנטנים. ודווקא מהקטנות האלה, הקטנות ברגעיותן והקטנות בערכן, מצטרפים כל היחסים בין בני אדם. "הווה זהיר במצווה קלה כבחמורה", אמרו חכמי התורה, אבל יותר מזה אומרים החיים: "הווה גדול בקטנות כבגדולות". אבל מי שומע את דברי החיים האלה וכאלה? או כלום בשמיעה בלבד תליה מלתא?

כשהמחשבה מגיעה עד הנקודה הזאת, תרפינה כנפיה, והיא כמעט קרובה לייאוש. המסקנה היא כמעט: אין תקנה לאדם, וכל העבודה לחידוש החיים – הבל. כי מה יש פה לעשות? כלום יועילו פה דברים, הסברות, בירורים, דעות, תורות?

אין לדבר באלה, המעמידים את כל החיים האנושיים ואת כל האדם על הסדֵר החברותי. להם הלא הכל כל כך מובן וכל כך ברור, כל כך קל להסביר ולברר. ואתה צא והסבר להם, כי בכל דעתם הרחבה ובכל מעשה תקפם וגבורתם, אין כוחם אלא לשחרר את האדם מסדר חברותי שכבר העלה רקבון, כדי לשעבדו לסדר חברותי, שכוחו לשעבד ולהרקיב עדיין חדש עמו, ועד שייגלה וייראה רקבונו צריך לעבור מי יודע כמה זמן.

[…]

פה אנחנו שוב רואים, כי יחסים רצויים, אנושיים בין בני האדם יכולים לבוא רק מתוך יחס רצוי, אנושי של האדם אל עצמו, אל החיים והעולם, כפי שהוא חי אותם. האדם אוהב את בני האדם, את כל החי, את כל העולם והחיים רק במידה שהוא רואה ומגביר בנפש עצמו מה שיש לאהוב, רק במידה שהוא חי אל מעבר לגבול פרטיותו המצומצמת. במידה שהוא חי או שואף לחיות כל מה שחי והווה עד לאין סוף. פה יש עבודה חינוכית גדולה ועמוקה, אבל איך תסביר את זה? כלום תמסור את זה בדברים, בהסברות, בבירורים, בדעות בתורות?

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s