"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". ומה אנחנו מבקשים? האם לא מקום בשביל הסולם?

מקור: מכתב שלא נשלח בזמנו. סוף ניסן ותחילת אייר תרע"ב

הנה אני יושב לי עתה, בשעה שאני רושם את דברי אלה, על ראש הר גבוה, על שן סלע. עיני מקיפות מרחק גדול, ונפשי מקיפה הרבה הרבה יותר. מסביב לי הרים וגבעות, עמקים ופרצים, כפים וסלעים מכל המינים, מכל המידות, מכל הגוונים. ירק תבואות ודשא, שחור חריש, שחום סלעים וכפים, כחול ראשי ההרים מכוסים ערפל, – כל זה מצטייר בעיני חליפות. המראה גדול ונהדר. שרטוטי פניו העמוקים, הכבירים והנאורים של הגליל – שרטוטי פניו של ענק, ענק בכוח וענק ברוח. והשמים האלה ממעל, והדממה הדקה הזאת. הכל, הכל, האם לא בקרב נשמתי הם כל אלה? אבל בייחוד האם לא גילויים של נפש אומתנו הם? הנה הואל נא, אחי, וקח לך את האלבום היותר נאמן של מראות הטבע הזה – את התנ"ך החביב שלנו. ואני ארשום לך בזה נקודות אחדות, וראית, כי אך נגוע אגע באחת הנקודות – ונגעתי באחד הנימים היותר דקים והיותר כמוסים שבנפשך. הנה לימיני במרחק לא רב בערך – הר תבור, והוא יפה-תואר ובעל קומה בין ההרים, משכמו ומעלה גבוה מכל אחיו, בעל פנים עגולים ושרטוטים ישרים ורכים, מעין גיבור חיל ו"אבן חן" במשפחה. והנה לשמאלי רחוק רחוק – הר החרמון, שב נשוא פנים, נישא וגבוה מאוד, מכוסה שלג עולמים ומוקף ענני כבוד, משתרע לו ברחבה – נשיא ההרים. ומלפני למזרח – הרי הגלעד הרמים והעצומים, השומרים כחומה על הכנרת היפה והצנועה ועל בקעת גינוסר הפוריה והענוגה, השוכבות תאומות, ברחבות של בנות מלכים, לרגלי ההר, אשר אני יושב עליו. וכל אשר מסביב לי מרחוק ומקרוב, כל המשפחה הגדולה הזו של הרים וגבעות, קטנים עם גדולים, בעלי ראשים זקופים ובעלי ראשים נטויים או מורדים, אשר מתוך קמטיהם בולטים פה ושם הרים וכפרים וחוות, – כל אלה, אם כי אין אנו יודעים לכנות שם לכולם, האם אין הם מדברים מתוך נשמתנו כהרגשות נשכחות או גם כמחשבות נעלמות, גדולות – גדולות, מקשות להיוולד? אבל הנה ההרגשות שבות ומתחדשות, הנה המחשבות באות לידי גילוי. הנה לשמאלי החווה מגדל, שוכבת לה במורד גבעה כתינוק המוטל בעריסה. והנה כוחות צעירים רוחשים שם בבקעה, מחיים את האבנים ומפרים את האדמה. ומי יודע, כמה כוח הם זורעים שם, כמה לב וכמה נפש? ומי זה יגיד לנו את אשר יצמח מן הזרע הזה, הזרוע בעמל כל כך גדול ובמסירות נפש בכל אופן? והנה לימיני וקצת למזרח המושבה מצפה, הרצינית לא לפי שנותיה, מעין ילדה הררית, אשר תעתה בין ההרים ותשב לנוח במורד הר, עייפה ונכאה, ועיניה שואלות דרך…

[…]

וגם בבואי גלילה הרגשתי מקצת מעין מה שהרגשתי בבואי ראשונה לארץ-ישראל. פני הגליל מפיקים גבורה עוד יותר נאדרה או גבורה בייחוד, צער עליון עוד יותר כבוש, מחשבה עליונה, אם לא יותר עמוקה, אבל יותר מרוכזה. אולם העיקר מה שהרגשתי בייחוד בבקעת גינוסר ובעמק הירדן, בין שתי חומות ההרים אשר משני עבריהם, אשר רוב היישוב של הגליל התחתון נמצא שם, – העיקר מה שהיממני קצת הוא הלחץ הנורא, אשר רכסי ההרים האלה לחצו על נשמתי בכל כובד משאם ובכל כוח גבורתם. והיה רגע, אשר התגנבה מחשבה אל ליבי: איך יכלה פה, בתוך הלחץ הנורא הזה, להיוולד ולגדול נשמה גדולה של אומה יוצרת עולם גדול לאין סוף? איך יכלה נשמת האדם לחבק מפה עולם ומלואו?

אולם לא לחינם עברו עלי השנים שעשיתי ביהודה. כי גם ביהודה קרַני מעין זה, ושם התחנכתי. נפלאה ומוזרה נפש האדם, ויש לה לפעמים מאוויים משונים, שקשה לעמוד עליהם. יש שחסרים לה, למשל, ימי חורף כהים, נוגים וקרים, שלגים, כפור, קרח, נהרות קפואים וכמו מכוסים בזכוכית, סופות שלג אפלות, מפילות אימה חשכה ותוגה חרישית כגורלו של האדם ועתידו. וכן יש שיעלה רצון מלפניה להתפשט בלי גבול, להשתרע לאין-סוף, – מרחב תן לה, מרחב כמרחבו של הים הגדול, מרחב כרוחב חללו של עולם. ואז, בימים הראשונים לבואי לארץ-ישראל, נולד בי מין רגש מוזר או מין ערבוביה משונה של שני רגשות מתנגדים, שקשה לי לבארם. מצד אחד, כאילו הבהילני או היממני המרחק הרחב-הרחב הזה, העירום כולו בעוצמת האור השפוך עליו, המגלה לך את הכל עד סוף מראה עיניך בבהירות אכזריה, כאומר: "אין נסתר מנגד עיני!"; ומצד שני, דווקא מתוך שעיני הרחיקו לראות, נתקל מבטי בהרים אשר לנגדי, אשר כאילו גדרו בעדו ולא נתנו לו לעדות דרכו הלאה והלאה. ובמצב כזה לא היו ימים מועטים – הנפש התחילה מתרסת כנגדי ומהרהרת אחרי מידותיה של ארץ-ישראל: קטנה וצרה היא הארץ, הלא שם, מאחרי ההרים, כמעט קצה הארץ, – קצה המצע המשתרע!… ואם תשאל, למשל: מה לך ולאשר מאחרי ההרים? היא לא תענה לך, לא תאבה ולא תשמע לך, רק תתרעם, תהגה נכאים ולא תיתן לך מנוח. אבל מה שלא יעשה השכל – עשו החיים והטבע והעבודה. במידה שהתרגלו הידיים לעבוד, במידה שלמדו העיניים והאוזניים לראות ולשמוע והלב להבין ולהשיג מה שיש פה, למדה גם הנפש לדלג העל ההרים ולקפץ על הגבעות, להתרומם, להתנשא – ולהתפשט עד למרחק לא ידעה, לחבק את כל הארץ מסביב, תבל ויושבי בה, ולראות את עצמה חבוקה בזרועות העולם כולו.

ועתה, כבואי הגלילה, כמעת הרגשתי הרגשה לוחצת, כמעט עלתה על ליבי מחשבה מעיקה, – ותתעורר הנפש ותתעודד, ובקפיצה אחת עלתה על ההרים. והנה מרחב!… ומה נפלא המרחב! איזה ריבוי המראות, הצורות, הניגונים, איזו שירות ואיזה עומק! איזו קרבת נפש אל הארץ ואל השמים ואל כל אשר בהם!

אז נזכרתי, כי במקומות האלה, בעמק הזה דרומה, עלה אליהו הגלעדי בסערה השמימה. כן, אחרת לא יכל להיות. אליהו היה מוכרח פה לעלות חיים השמימה, ודווקא בסערה!…

ועוד נזכרתי: "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". ומה אנחנו מבקשים? האם לא מקום בשביל הסולם?…

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". ומה אנחנו מבקשים? האם לא מקום בשביל הסולם?

  1. פינגבק: בעין העדשה: קרני חיטין | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s