"ואידך – זיל גמור!" את הצורות עשה בעצמך

מקור: לברור ההבדל בין היהדות לנצרות

מבחינה זו, כלומר מבחינת עיבוד הדעות לכוחות חיים, חשוב לנו מאוד, עיקר גדול הוא לנו לעמוד עמידה נכונה על ההבדל בין היהדות והנצרות… הגיעה השעה לגאול את היהדות מגלותה, מיד הנצרות.

הן לא עמוק ולא קשה להודות, אם לבקש אמת, כי מה שיש לו ערך אמיתי במוסר הנצרות הוא כולו משל היהדות, אלא שהנצרות הגשימה, צמצמה במקום שלכאורה האירה לאין סוף, נתנה בתור מטבע טבועה ועוברת לכל מקבל מה שהיהדות נתנה בבחינת דבר סמוי מן העין, בבחינת דבר מסור לליבו של אדם, חי בליבו של אדם ועלול להתגבר לאין סוף. פה לפנינו במובן המוסרי ממש אותו ההבדל, שיש במובן הדתי בין גילוי האלוהים בבחינת "לא ראיתם כל תמונה", ובין גילוי אלוהים בצורת אדם בא לשאת עליו את עוונות האנושות.

הנצרות צמצמה את האדם, את צלם האלוהים, מתוך שצמצמה את האלוהים, את אלוהותו, את אחדותו המוחלטת של אלוהים. האלוהים נעשה נזקק לעוזר, והאדם – למתווך, למתווך בינו לבין קונו, בינו ובין עולמו, בינו לבין עצמו. האדם נעשה מעין בריה עלובה, שאינה יכולה ואינה צריכה ואינה רשאית לעזור לעצמה בבקשה את תיקונה, את עלייתה, את חייה העליונים. החיים העליונים ניתנים לאדם מן המוכן, ואין לו אלא לקבלם כמו שהם. בעוד שהיהדות רואה את עצם החיים העליונים של האדם בעצם עבודתו להשגתם, בעצם בקשתו אותם, בעצם סלול את הדרך לבקשם, כי גם החיים הם אחדות מוחלטת: בקשת החיים העליונים, בקשה פעילה, כמובן – הם הם החיים העליונים.

את הדבר הזה אתה רואה תיכף על פי ההבדל באותו העיקר ההתחלי, המעשי, שכל אחת משתי הדתות על פי דרכה מוסרת לאדם בתור כלל ראשון להתנהג על פיו בחייו המעשיים.

הנצרות נותנת את הכלל ההתחלי הזה בצורת חיוב גדול, שאין גדול ממנו, בצורת רגש נפשי עליון, בצורת האהבה העליונה, כלומר אותו "ואהבת לרעך כמוך", הבא בתורת היהדות בבחינת מסקנה חיובית מתוך האזהרות השליליות שלפניו, מ"לא תגנוב" עד "לא תשנא את אחיך בלבבך… לא תיקום ולא תיטור", כאילו בבחינת אור בוקע ועולה מתוך הנפש מאחרי שטוהרה מזוהמת החיים המצומצמים, – אותו "ואהבת לרעך כמוך", ובצורה עוד יותר מזהירה נמסר על ידי הנצרות  בתור כלל ראשון, בתור דבר מסויים, שאין לפניו ולא אחריו כלום, בתור דבר, שאינו דורש שום הכנה ואינו מסוגל לשום התפתחות.

ובאותה תקופת הזמן גופה, בזמן שלפני צמיחת הנצרות וקרוב לזמנה, שמה היהדות בפי הלל הזקן שלה, בתור יסוד לכל תורתה, כלל פשוט מאוד בצורת שלילה קלה מאוד: "מה דעלך סני לחברך לא תעביד… ואידך פירושא – זיל גמור"[1]. פה מתבטא המוסר של היהדות לא רק בחלקו הראשון והעיקרי של המאמר: "מה דעלך סני לחברך לא תעביד", כי אם גם בחלקו השני; ואידך פירושא – זיל גמור, לך השלם, למוד, השתלם! אם כיוון לכך הלל או לא כיוון – זהו קו אופיי עיקרי בצורתה של היהדות, בהבדל מן הנצרות, הנותנת לאדם דבר שלם, קיים ועומד. פה, בכל יחסו של הלל אל עובד האלילים, שבא לבקש מפיו תורת חיים, מורגש איזה מעוף נפשי כביר כוח וצנוע, מעוף לא מעל השטח אל ענני שמיים, אל מעל לכל חיים, כי אם מתוך עומק חיוני אל מעבר לכל גבולים, החוסמים את החיים, בכל מסירותו של הלל לתורה הכתובה והמסורה, בכל הכירו את הצורך לאדם חי או שבא לחיות באותם התנאים ללמוד לדעת את תורת החיים, המתאימה לאותם החיים, אתה מרגיש כי עיקר העיקרים הוא בעיניו סוף סוף הפעולה העצמית החופשית של האדם, שהיא המחדשת את החיים, שהיא עצם החיים ולפיכך – עצם תורת החיים. ורק מתוך השגה עמוקה כזאת יכול אדם לבוא לידי הכרת הצורך למסור לאדם, המבקש דרך החיים, מעין נקודה הנדסית של כל בניין חייו ועולמו. ואם אמנם עוד מתחילת בריאתה כבר נתנה היהדות את הנקודה בבחינת אצילות: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם" (הקדושה, לפי מובנה הפשוט והטבעי שבתורה, היא בעצם מושג שלילי: טהרה עליונה מכל מידה שלילית במחשבה, ברגש, בחיים, חירות עליונה, אמת עליונה, יחס עליון), – לא הסתפק בזה הלל הזקן ונתן את הנקודה בבחינת עשייה: "מה דעלך סני לחברך לא תעביד". פה, בניגוד לשאיפתה של הנצרות, כעין שאיפה לצמצם את הנקודה על מנת לתת לאדם יותר חירות, "ואידך – זיל גמור!" את הצורות עשה בעצמך, תוכל להגיע למדרגה של "גווי נתתי למכים ולחיי למורטים" או למעלה מזה או למדרגה עליונה מזו בבחינה אחרת, אבל תגיע מעצמך, – דברים כאלה אינם בכלל ציווי, כי הם כל תוכן חייו, כל יצירת חייו של האדם, של כל אדם על פי דרכו, על פי צלמו העצמי העליון.

אין פלא איפוא, כי היהדות לא הובנה כראוי, בפרט אחרי שהנצרות גילתה לכאורה לבני האדם אור גדול כזה, שהעולם עוד לא ראה כמוהו.

היהדות כאילו מוסרת לאדם אור גנוז בפנסים רבים, פנס בתוך פנס, ועבודת חייו היא להוציא את האור מתוך הפנסים, להביאו יותר ויותר לידי גילוי. בהתחלה הוא רואה את האור רק לפי כוח ראייתו, אבל הוא יודע, כי האור גנוז וכי עליו לפתוח ולהסיר פנס אחר פנס. קשה עליו הדבר, אינו יודע, איך לפתוח ואיך להסיר את הפנס הראשון וגם קשה העבודה הזאת וכן בפנס השני וכן הלאה. היהדות אמנם מוסרת לו כללים ידועים, אבל אלה בעיקר כללי הכנה, בעיקר כללים שליליים, איך להיזהר מכל רפש ומכל זוהמה, כי העבודה היא דקה מאוד ודורשת כי כלי העבודה – המחשבה, הרגש, הרצון, כל האיברים המשתתפים בעבודה – יהיו נקיים בתכלית, קשה (התורה ניתנה בייסורים, אומרת היהדות), אבל העבודה הזאת היא כל חיי רוחו, והחיים מלמדים, וכך הוא פותח ומסיר פנס אחרי פנס, ובינתיים עיניו מתרגלות והוא כולו בכל ישותו מסתגל אל האור ההולך וגדל ויודע לאור באור הזה, לחיות לאור הזה.

מה עשתה הנצרות? עמדה והוציאה את האור הגנוז מתוך כל הפנסים ומסרה אותו כמות שהוא לכל הרוצה בו. מובן, כי רוצים נמצאו רבים. לקבל אור גדול בלי כל עמל, בלי כל הכנה קודמת – מי לא ירצה? כולם הריעו: אור, אור! ובתחילה באמת נראה היה לקצרי ראות, כי אמנם באה הגאולה לאנושות העלובה, אבל התוצאות ידועות. העיניים, שלא התרגלו לאור הגדול, נסתמאו. במקום הרגש והמחשבה באו הדמיון והלשון; הרצון, שלא הסתגל, התלהב במידה כזו ששרף חיים את כל מי שלא התלהב כמוהו, ובשם האהבה העליונה למד האדם לזרוע ולהצמיח שנאה ושקר עם כל תולדותיהם ותולדות תולדותיהם.

ומה שיותר מעציב הוא, כי האור הערטילאי המצומצם הזה מוסיף עד היום לסמא את עיניהם אפילו של מיטיבי הראות היותר חשובים…

[…]

          היהדות היא קודם כל תורת חיים. לא ניתנה תורה למלאכי השרת, כי אם לאדם נברא בצלם אלוהים ובגוף בשר ודם כאחד. היהדות יודעת את חולשתו של האדם, את ליקוייו.


[1] פה עלי להעיר הערה כוללת, כי בבארי מאמר מן התלמוד או מן התנ"ך על פי דרכי, אין כוונתי לאמור, כי כך, באותה הצורה, שאני חושב עתה, חשב מי שאמר את המאמר ההוא. אני רואה במאמרים ממין זה ביטוי של יחס ידוע, שהביטוי משתנה, מתחדש, מתרחב, מתעמק, לפי התפתחות אותו היחס בחיים המתפתחים והולכים, אבל הגרעין הפנימי שביחס נשאר תמיד אחד, – וזה הגרעין הפנימי שביחס לענייני עיקר. ובזה ההבדל שבין מאמרים מספירת המחשבה המופשטת או אפילו מספירת השירה המסויימת, – פה חיים, חיים בכל שלמותם, הכוללים הכל. בכלל, בכל מה שאני מציע פה, אני משתדל לתפוס ולברר את הגרעין העיקרי הזה שביהדות, את האור הגנוז לפי מה שיש להשיגו על פי קרני האור, הבוקעות ועולות מתוך היהדות, במידה שיורדים לסוף עומקה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s