התחייה היא לא צמצום עצמיותנו בתוך השקפת עולם קבועה, כי אם שחרור עצמיותנו

מקור: חשבוננו עם עצמנו, ד'

מבינים אנחנו לכאורה, כי תחייתנו היא מהפכה, אבל עדיין קרובה לנו המחשבה, כי היא מהפכה ביהדות של היהודי, ואין אנחנו מרשים לעצמנו לחשוב, כי היא מהפכה באדם שביהודי; כי לא יהודי חדש בצורת אדם אירופי אנחנו מבקשים, כי אם אדם חדש בצורת יהודי אנחנו מבקשים; כי לא מהפכה בצלוחית של מים היא זו, כי מהפכה היא, שיש לה ערך אנושי כללי. לא רק האידיאלים של היהדות, – כל האידיאלים של האנושיות צריכים להיצרף ברוחנו ולקבל צביון חדש, יותר עמוק ויותר רחב. ואולי יותר נכון לאמור במובן ידוע, עולם אצילות חדש בהחלט צריך להברא ברוחנו, כל זמן שיש מקום ליהודי חושב ומרגיש לאמור: בתור אדם הריני סוציאלאי[1], ניטשיאני וכדומה, אלא שבתור יהודי חובה עלי או מוכרח אני מתוך עומק נפשי להיות לאומי, – לא רק שאין תחייתנו שלמה, אלא שאין כאן תחייה כלל. אם אנחנו נותנים כל כך הרבה על היהדות, צריך שיהיה ברור לנו, כי היהדות היא אחד מיסודות האדם שבנו, אחד מיסודות ה"אני" של כל אחד מאיתנו (כשם שבכלל לאומיותו של אדם היא אחד מיסודות ה"אני" שלו, אלא שבן אומה חיה אינו מרגיש בזה), וכי כל אחד מאיתנו, בבקשו תחייה לאומית, דואג קודם כל לשלמות האדם שבו, דואג עוד יותר מאשר לשלמות האומה. אחד הוא ה"אני", וכל המחלקו – ממיתו, ממית את העצמיות שבו. ומי שהיהודי שבו סותר את האדם שבו, תמה אני, אם מותר לו להישאר יהודי: את האדם אסור להקריב אפילו על מזבח האומה. צריך שיהיה ברור לנו, כי התחייה היא לא צמצום עצמיותנו בתוך השקפת עולם קבועה, כי אם שחרור עצמיותנו, נתינת אפשרות לעצמיותנו להתפשט בכל העולמות, לבוא לידי גילוי בכל הספירות והצורות שבכל העולמות, צריך שיהיה ברור לנו, כי עצמיותנו הלאומית בכלל היא בעיקר לא השקפת עולם מיוחדת, – עצמיותנו היא בעיקר יחס מיוחד, יחס מיוחד לאשר לא עצמיותנו, יחס מיוחד, המוליד מתוכו ממילא השקפת עולם מיוחדת. "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם" הוא לא השקפת עולם  חדשה (ביחס לזמן שהדברים נאמרו בו), כי אם יחס חדש מצד האדם אל הטבע, אל האדם, אל עצמו. וכן הוא גם תחייתנו, שואפים אנו לצאת במידה שאפשר מן הגלות, לשוב לתחייה ולתקומה, (כלומר מהמצב הרוחני שבשאיפתנו שהוא היסוד, שהרי די לנו לעזוב את היהדות בשביל להיפטר מכל הצרות), – זאת אומרת, אנחנו באים לבקש יחס חדש אל הטבע, אל האדם, אל עצמנו, – יחס חדש לא רק בהשוואה ליחס אחרים לכל אלה, כי אם גם בהשוואה ליחסם של אבותינו הקדמונים. אנחנו באים לבקש את יחסנו אנו. אנחנו באים להוסיף על נחלת העבר. אנחנו באים להוציא מבית גנזינו את כל אותה האש, את כל אותו האור, את כל אותו הכוח, שנאצר שם מתוך כור הברזל ולהשקיעם ביצירה נוסף על מה ששמור לנו שם מאבותינו. ארבע מאות שנה של גלות מצרים נתנו לנו יחס של "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם", ואלפים שנה של גלות ושל פיזור בכל קצווי ארץ יתנו לנו, נקווה, יחס לא פחות יפה ולא פחות נעלה.

והיחס הזה הולך ונברא פה, בארץ ישראל, יותר נכון, עלול להברא פה מתוך העבודה בתוך הטבע.

[…]

מבקשי תיקון החברה, מצד אחד, ומבקשי תיקון היחיד, מצד שני, רואים את כל הקלקלה שבסדר החברותי של היום בסתירה שבין תביעות חייו של הכלל ובין תביעות חייו של הפרט, אלה מזה רוצים לשחרר את הכלל מידי הפרטים התקיפים, העריצים, בעלי הכסף ובעלי השלטון, ואלה מזה שואפים לשחרר את הפרט, את היחיד, מן הכבלים החברותיים, שאינם נותנים לו להזדקף בכל מלוא שעור קומתו ולחיות בכל מלוא רוחב נשמתו ועומקה. ואלה ואלה אינם שמים לב, כי שורש הרעה מונח לא בצורת חיי החברה ובכלל לא בחיי החברה, כי אם בצמצום חיי האדם בן התרבות בכלל, כי הסתירה היא בעצם בחיי הפרט וחיי הכלל גם יחד.

האדם הולך ומכיר את הטבע, המדע הולך ומגלה תעלומות מני חושך, מחשבת האדם הולכת וחודרת לתוך עולמות אין קץ, הרגשת החיים הולכת גם היא ומתחדדת ומתעמקת ומזדככת.

הכרת האדם רואה איפוא חיים של אין סוף, שנשמת האדם רואה את עצמה שותפה להם, – והחיים, מה שהאדם קורא היום "חיים", כלומר החיים החברותיים והפרטיים של האדם – של כל אדם, אף של "היחיד" ושל "המורד" במשמע, – מצומצמים בגבול סכום ידוע של יחסים חברותיים, אשר, אף אם הם משתנים בפרטיותם, פושטים צורה ולובשים צורה, או גם מסתעפים, מתפצלים, מתפוררים, אבל בכלליותם לא ישתנו, כלומר סכומם הכולל לא יתרבה וגבולם לא יתרחב. באופן כי החיים בין של הכלל בין של היחיד, אף כי הם ניזונים מאוצרות המחשבה והיצירה, שההכרה מביאה לידי גילוי מזמן לזמן, אף כי הם לכאורה מתקדמים, מתרחבים ומתעמקים, אבל ממעגל הקסם שלהם הם אינם יוצאים, הם רק מסתובבים במעגל, עולים ויורדים, מתעקלים ומתפתלים ומסתבכים עד למחנק נפש. וכך אתה רואה את חיי האדם, ודומים הם חיי האדם כאילו הם מוקפים חומה בצורה, המבדילה אותם מתוך ים החיים של הטבע, באופן כי במקום להיות חלק של ים גדול, שוטף לאין סוף, הם נהפכים לביצה עומדת או תוססת ומפעפעת ומעלה רפש וצחנה.

עד כמה יחסי החברה האנושית עניים, מצומצמים, צרים, עד כמה אין בהם מקום לחיים, שיש בהם מן הרוחב והעומק העולמיים, מעידה תורת החברה של זמננו, המעמידה את כל יחסי החברה על יחסים כלכליים (או יחסים של תעשיה, אשר לעניינו אין בזה נפקותה). העיקר הם יחסי התעשיה, והשאר תלוי בהם וצומח מתוכם. התורה נתקבלה, ולא הרבה תמצא נפשות, שנפגעו בתעודת העניות, שנתן מוח מלומד או מוחות מלומדים לנשמת האדם העלובה.

לכאורה הרי יש כוח יותר תקיף מצרכי הכלכלה, המושל בחיי החברה ומוליד בתוכם את הקלקלה היותר קשר והיותר נוראה, הן לא צרכי האכילה והשתיה ולא השאיפה למלא את יתר התאוות הגופניות מביאים את האדם לרדוף אחרי עושר אין קץ, למוץ דמי עמלים לאין שעור, לשעבד את כל מי שהוא יכול לשעבד, ולהכניס באופן כזה צרות נוראות, סכסוכים ומבוכות ומהומות וכל מיני פורענויות לתוך חיי החברה, הצרכים ההכרחיים אינם בכלל דורשים הרבה כסף בשביל מלואם, ואפילו יתר התאוות הגופניות סוף סוף יש להן שעור, ואפילו בעל התאווה היותר תקיף במילוי תאוותו לא יביא לידי עוני וייסורים אין קץ כל כך הרבה אנשים, כפי שעושה זאת כל עשיר מצליח, שאין גבול לתאוות הממון שלו. כי העיקר בעיני מבקש העושר הוא לא מילוי צרכי החיים אף לא ההרחבה שבחיים; לא הדירה הנאה, הכלים הנאים, ואפילו לא האשה הנאה עיקר, – העיקר הוא, כי כל אלה יהיו יותר נאים או עולים ביותר כסף משל אחרים. העיקר הוא ההתהדרות, ההצטיינות, ההתעלות על אחרים בכוח ובמעלה; העיקר הוא הכוח להטיל כבודו על אחרים, להטיל אימה על אחרים, להטיל רצונו על אחרים – למשול באחרים. תאוות הכבוד, הניצחון, השלטון – הנה מקור הצרות היותר נוראות בחיי החברה.

[…]

תאוות השלטון, אף על פי שמוצאה עוד מן הימים שהאדם היה במצב הפראות, אף על פי ששורשה היא התאווה להיות אינו עושה ואוכל מפרי עמל אחרים או – באותו מצב הפראות – אוכל את האחרים ממש, אבל במשך אלפים דורות היא קיבלה צורה יותר אנושית, עתה אתה מוצא בעיקר שני יסודות, אם כי, כמובן, לא בטל עוד לגמרי גם היסוד הפרימיטיבי ההוא. היסוד האחד הוא יתמותו של האדם, הרגשת בדידותו. האדם מרגיש את עצמו בודד, יתום בעולם, הוא מרגיש צורך, שאחרים, שרבים אחרים יאהבוהו או , לפחות, יכבדוהו או, יראו מפניו, בכל אופן שירגישו במציאותו. הוא מרגיש את עצמו חלש לעמוד בעצמו בתוך התהומיות הנוראה של החיים, בתוך הצער הנורא של המציאות, אם לא יתמכו בו אחרים. והיסוד השני, שבמובן ידוע אינו אלא הצד השני של היסוד הראשון, הוא הצורך הנטוע באדם להביא לידי גילוי את עצמיותו במידה היותר רחבה. מובן, כי שני היסודות האלה מצורפים בכל נפש בערך לא שווה.

בצורה זו אתה מוצא את תאוות השלטון גם בקרב אנשים מהספירות העליונות, העסקן בעסקנותו, החכם בחכמתו, היוצר ביצירתו, ואפילו הצדיק בצדקתו מבקשים את זאת, מבקשים להביא לידי גילוי את עצמיותם, מבקשים להשפיע, ולפעמים לא רחוקות מבקשים את השלטון ממש.

[…]והאם לא ממין זה היא השאיפה, שכל בעל דעה שואף להשפיע על אחרים את השקפת עולמו, את דעותיו?

הדבר הזה מביא לידי כך, כי כל אדם מבקש לתפוס בקרב היחסים החברותיים את המקום היותר גדול, שהרי מקום אחר להביא לידי ביטוי את עצמיותו אין לו. מתוך כל מתחוללת מלחמה בשל השלטון בצורה זו או אחרת. ממילא מתגברת בקרב הרוב הרדיפה אחרי השלטון בצורתו היותר זולה, היותר גלויה והיותר מזיקה – למשל, בצורת העושר בסדר החברותי של היום, – משום שיותר קל להשיגו, משום שהוא אינו דורש מבעליו שום כוחות נפשיים מיוחדים ומשום שהוא יותר ממשי. ממילא נופל השלטון גם בצורתו הגבוהה ביותר (למשל, בצורת שלטון הדת) בידי קשי הלב וקטני הנפש, הקופצים בראש, הנוכלים והחמסנים, משום שתאוותם לשלטון ממשי יותר חזקה, ומשום שכל האמצעים כשרים בעיניהם. ממילא הולכים היחסים החברותיים ומסתבכים באופן נורא ולוחצים עד מחנק נפש את כל מי שאינו יכול ללחוץ את אחרים ונותנים מקום בקרבם לעושק ולמרוצה, לשקר ולצביעות, לכל מיני כיעור ולעל תועבה.

ומסבך היחסים האלה לא תצא על ידי תיקון הסדר, את זה לא תתקן על ידי הסדר היותר משוכלל והיותר מתאים לדרישות הצדק והאמת. שורש הרע הוא לא בצורת הסדר החברותי אף לא בצורת ההנהגה המדינית, כי אם בשלטון, כלומר בתאוות השלטון, שיש לה שורשים בנפש כל אדם ושבתוך יחסי החיים הקיימים של החברה היא מביאה לידי הגברת היסודות היותר נפסדים והיותר מזיקים שבחברה. כל זמן שהאדם ישלוט באדם, תמיד יהיה רע לו, וכל זמן שהאדם יראה אושר בשלטונו באדם, תמיד ימצא מקום לשלוט באדם. היו ימים, שהשלטון היה בידי האגרוף ממש; היו ימים, שהיה בידי הדת; היום הוא בידי הכסף; מחר אולי יהיה בידי המדע, – ותמיד יבוא השלטון למה שהוא מביא תמיד. אין צורך להיות נביא כדי לראות מראש, כי בסדר החברותי, המבוקש היום, אם יתגשם בעתיד, תמצא לה תאוות השלטון דרך להגיע למבוקשה. שהרי לא בשלטון רשמי מדובר כאן, כי אם בשלטון פנימי, נפשי, בשלטון של השפעה, הצומח מתוך עצם החיים, מתוך תאוות השלטון, המבקשת ומוצאה לה מוצא, ואם יהיה זה, למשל, שלטון המדע, לא יהיה השלטון הזה טוב מכל שלטון אחר, כי לא החכמים, הממיתים עצמם באוהלה של תורה יהיו השליטים, כי אם אנשי המדע הרשמיים, עזי הנפש, הקופצים בראש, כמו שבעת שלטון הדת לא היו השליטים האנשים בעלי הנפש הגדולה והעמוקה, הדורשים את אלוהים מתוך צורך נפשי עמוק. וכן יהיה תמיד, אפילו אם ביום מן הזמנים יעבור השלטון לידי האדם העליון. ואני שונה, כי לא בשלטון הכללי הרשמי מדובר כאן, שאם יבוטל לגמרי השלטון הרשמי, בכל צורה שהיא, ישוב השלטון לכוח האגרוף, אולי לא בצורה פראית, אולי בצורה מודרנית, אולי בצורה יותר יפה, אבל לא פחות מזיקה.

בכלל בתוך יחסים כאלה, שהאדם קשור בהם כשור אל אבוסו, אין מקום לאדם להזדקף בכל מלוא שעור קומתו. בתוך גלגל נשימה צר ולחוץ ואטום כזה אין מרחב לרוח עליון להתפשט, לנשוב בחזקה ולהיות לרוח חיים בלב האדם ובמעשיו, ולא רק לרוח ממללא.

          הנה אלה באים ומדברים בשם האהבה. אומרים לאדם: "אהוב! באהבה הישועה." אמרה יפה, ככל האמרות היפות, שקוראים להם "אידיאלים" בלע"ז. אבל האהבה אינה לא מצווה ולא חובה, – האהבה היא שכר טוב למי ששמר את לבו בטהרה, למי שלבו מקור שאינו פוסק, מעין מתגבר של חיים טהורים, של חיים עליונים. "קדושים תהיו" קודם ל"ואהבת לרעך כמוך". כי היש לך אושר יותר גדול ויותר נעלה לנפש האדם מן האהבה, מן האהבה הטהורה, שאינה תלויה בדבר? נפש האדם מבקשת אהבה, צמאה לאהבה, ואפילו מה שהיא מבקשת להאהב אינו אלא בשביל לאהוב, שהרי אדם מרגיש בעיקר את אהבתו לאחרים, ולא אהבת אחרים אליו. אולם היה מקום לאהבה כזו, לאהבה שאינה חסד לאהובים, כי אם אור החיים לאוהב, – היש מקום לאהבה כזו בתוך היחסים הקיימים של החברה האנושית, בתוך הלחץ והדחק הזה, שכל אחד דוחק עצמו ונדחף לחטוף מן החיים העניים כמה שאפשר יותר? לא לחינם אומרים: לאהוב תמיד אי-אפשר, (מה שמתאים לכל מין אהבה). כי איך באמת לאהוב תמיד במקום, שבני-אדם אינם אחים לחיים, לאור שבחיים ולצער שבחיים, אחים-גלים, בני ים גדול לאין סוף של חיים, אשר כל רעידה, אם גדולה או קטנה, באחד מולידה אור בשני, כי אם הכל עומד על החיצוניות: על נימוס חיצוני, על יופי חיצוני, על אמת חיצונית, על אחווה חיצונית – על חיים חיצוניים, ודי בכתם קל חיצוני, ומכל שכן במכה טריה בשביל לקלקל את הרושם החיצוני? דומה האדם בחברה זו, כמו שאומרים, לתולעת בחזרת, – שם הוא רואה את עולמו ומשם הוא רואה את עולמותיהם של אחרים. אם חורו קטן, הרי הוא אינו רואה בשל אחרים כלום, ואם קצת יותר גדול, הרי הוא רואה בו, בחורו זה המיוחד, עולם מלא, ורואה מתוכו את אחרים, והנה הם קטנים וחשכים וטעונים חסד ורחמים ואהבה. וממילא מתעוררת מצד אחד שאלה: אם כדאים הם הקטנים, שהוא, הגדול, יצמצם בשבילם, בשביל לברוא להם יותר מרחב, את עולמו הוא, את ה"אני" שלו, או אם לא יותר כדאי, שהוא ירחיב את עולמו הוא על חשבונם, באופן כי במקום בריאות עלובות שאין להן כל ערך יבוא לידי גילוי עולם דגול ונהדר. אולם האהבה העליונה אינה צמצום ה"אני" של האוהב לטובת האהובים, כי אם, להפך, התפשטות חייו של "האני" לתוך נפש כל אדם וגם לתוך נפש כל חי ועוד להלאה מזה עד לאין סוף (כי האהבה העליונה אינה מצומצמת בגבול האנושיות בלבד), כמו שהאם האוהבת, למשל, חיה מתוך נפשה לתוך נפש ילדיה. האהבה היא גילוי עצמיותו היותר עליון של האדם, שאין עמו לא שלטון ולא השפעה, אם לא מעין ההשפעה ההדדית של גרמי השמיים. אבל כך חי הטבע על פי דרכו, וכך יחיה האדם על פי דרכו הוא בתוך חיי הטבע, כך יחיה את הטבע. אולם מי שמטיף לבני-אדם אהבה בתוך החיים החברותיים של היום, הרי הוא דומה לאותו הרופא, האומר לחולים עניים, מחוסרי לחם וחיים באורווה: "אתם צריכים לכלכלה מן המובחר ולחדרים מרווחים ומוארים היטב".

ואלה באים ומדברים בשם הצדק. הסדר החברותי של היום עומד על הכסף, על שלטון כוח הזרוע, על העושק והמרוצה. צריך לשנות את הסדר, לתקן סדר חדש, ישר וטוב; אז ימלוך הצדק בעולם, אז יהיה הכל טוב בעולם שכולו טוב. יפה מאוד. עד כמה יש ממש בכל השאיפה הזו לתקן מבחוץ מה שאין לו תקנה אלא מבפנים, שפוט אתה, אחי, על פי האמור למעלה, אם כי שאיפה כזו טבעית מאוד במקום, שהכל עומד על החיצוניות. פה אני חפץ רק להראות, כי גם עצם השאיפה אינה מעיזה, בתוך החיים החברותיים האלה, להיות נאמנה לעצמה עד הקצה האחרון, כאילו הצדק בעצמו – כמו האהבה וכדומה – מתבייש להגלות כולו כמו שהוא, ואפילו לראות את בבואתו בכל שלמותה בתוך החיים האלה. הן האנשים האלה, כלומר כל דורשי הצדק, היוצאים יד חובת ב"עבודה" לטובת הרעיון, באים לתבוע את דינם של העמלים מיד עושקיהם, מנצליהם, מוצצי דמם. כמדומה לך, כי האמת הפשוטה, זו, שאינה יודעת לא להתחכם, לא להתקשט ולא להתלבש, היתה צריכה לאמור להם בפשטות: קודם כל רדו נא אתם, אדונים נכבדים, מעל כתפי העמלים, חדלו אתם ממצוץ את דמם, – לכו אתם ועבדו! הן יודעים אתם את התורה, הן ברור לכם, כי מוצץ דמו של העמל לא רק העושק שכר שכיר מבלי אמצעי, כי אם גם האוכל יותר ממה שהוא עושה. וכמה עשירים היו וישנם בקרב דורשי הצדק, מטיפיו ונביאיו? תאמרו: אנחנו מביאים יותר תועלת בעבודתנו הרוחנית, אבל מלבד שהעבודה הגופנית אינה שוללת את העבודה הרוחנית, הנה מי כמוכם יודע את כל ערך הטענה על דבר "הבאת תועלת"? ומי התיר להם לכל מביאי תועלת בכלל לחיות חיים יותר מרווחים מחיי פועל חרוץ משתכר יפה, כל זמן שיש בעולם מאות מיליוני אנשים, שאינם בני-חורין לאכול לשובע מפרי עמלם? אולם לא זה העיקר. העיקר הוא: הלא בדרך זו צריך היה להתחיל את העבודה להגשמת הרעיון בפועל ממש על דבר החובה הכללית לעבוד ועל דבר האיסור הכללי לאכול פרי עבודתם של אחרים, מלבד מה שדרך כזו היתה משפיעה על דעת הקהל ועל חינוך העם והדורות הבאים יותר מכל הטפות ותעמולות, ואפילו מכל שביתות ומלחמות… סוף סוף גדול כוח האמת.

אינני בא להראות לכל האנשים האלה כי לא נכונה דרכם. מי יודע? אולי על בעלי החומר, למשל, אוסרת החומריות ללכת בדרך זו של האידיאליות, ובכלל מי יתכן דרך אנשים, שהמדע הוא ממש נר לרגלם.

אני, כאמור, רק הראיתי, כי בתוך בניין החיים של היום, בתוך בניין כזה, שכל תמונה פועלת על הבמה נראית בו כל כך יפה, וכל חרוז מדוקלם מצלצל כל כך נעים, אין האמת מעיזה להגלות ערומה ואין קולה נשמע אלא כאוב מארץ אפילו לאלה, שהם לכאורה גואליה היותר קרובים. ומה יענו אבתריהם אחרים? – מביאים תועלת!… אולם בתוך הטבע קול האמת נשמע יפה. והקול אומר: אם דורש צדק אתה – לך ועבוד!

זהו רעיון העבודה בתוך הטבע באותו הציביון, שאנחנו נושאים אליו את נפשנו.

[…]

אנחנו שבים אל הטבע, אבל לא בתור עבדים ולא בתור אדונים, אף לא בתור תיירים וחוקרים, מסתכלים מרום ידענותם במה למעלה ובמה למטה, כי אם בתור שותפים אקטיביים ובתור אחים נאמנים: אנחנו באים להשתתף עם הטבע בחיים וביצירה. יותר נכון, אנחנו באים להתאחד עם הטבע בייחוד שלם, בבחינת האדם והטבע – חד הוא. כל החומות, הגדרים והסיָגים בין חיי האדם ובין חיי הטבע יהרסו, – ים גדול אחד לאין סוף של חיים, ים של חיי עולם, עולם מלא של יחסים חדשים, של ערכים חדשים! הן מעתה, יש לנו יחס – יחס ישר, נפשי, עמוק לכל רגב אדמה, לכל אבן ולכן סלע, לכל עשב ולכל עץ, לעל חי ולכל רמש, כמו לכל בשמים, לכל העולמות אשר במרחבי אין קץ ולכל אשר בהם, – כולנו אחים, כולנו שותפים בחיי עולם, בצער עולם, בשירת עולם, ביצירת עולם, במחשבת עולם, באמת עולם. פה יכול כל אחד להביא לידי גילוי את עצמיותו בכל שלמותה מבלי לנגוע אף כמלא נימא בשל אחרים. פה במרחב האין סופי הזה ימצא לו כל אחד מסלול רחב כרוחב מסלולי השמש והכוכבים. פה יהיו בני האדם קשורים איש באחיו במעדנות כסיל וכימה.

והתיקון הראשון, שהחיים האלה, כלומר חיי העבודה בתוך הטבע, מכניסים לתוך האדם עצמו, היא השלמות, האחדות השלמה, – השתתפותם השלמה ואיחודם השלם של כל כוחות נפשו בכל מומנט של חיים בבת אחת ובערך מתאים. ההכרה, ההרגשה, האינסטינקטים, הכוחות הפיסיולוגיים וגם הכוחות הפיסיים של הגוף, – כולם משתתפים בבת אחת ובאחדות גמורה ובהתאמה גמורה בכל אותה התנועה העמוקה, שקוראים לה חיים, בכל אותו הצירוף העמוק שקוראים לו "אני חי".


[1] סוציאלאי, כלומר סוציאליסט. אב"צ

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s