הרעיון מחייב יסוד חדש לא רק לגאולת הארץ, כי אם לכל בניין החיים ולכל תחיית הרוח

מקור: מכתבים מארץ ישראל, מכתב חמישי [נכתב בעברית, בסוף ימי המלחמה]

אנחנו באים להניח יסוד לבניין בית ישראל החדש, לבניין עמנו וארצנו לפי כוחנו ולפי רוחנו בזמן הזה. היסוד צריך, כמובן, להיות די רחב, בכדי שיחזיק את כל הבניין. אולם במידה שאנחנו נכנסים לתוך עצם העבודה, אנחנו רואים, כי אין מידת היקפו של היסוד ברורה או ידועה לנו, ואנחנו מוכרחים אחרי כל שיעור היקף, שתפסנו בעבודתנו, לשוב להרחיב את ההיקף יותר ויותר. יותר מדאי רחוקים אנחנו מחיים לאומיים עצמיים, יותר מדאי תובעים ממנו החיים המתייצרים בשביל שנתפוס את מידת היקפם בפעם אחת.

בהתחלה, בעליית המתיישבים הראשונים, הביל"ויים וחבריהם, היה היסוד רכישת קרקעות בארץ ישראל. אמנם גם הם, מתוך הרגשה בלתי אמצעית, התחילו בעבודה. אולם ההרגשה לא היתה די עמוקה, די מוארה באור הרעיון הכללי, ולא היה בה די כוח לעשות את המהפכה הדרושה ברוחם ובחייהם. אחרי עבור זמן ידוע הם הזניחו את העבודה העצמית ואת העבודה העברית בכלל והשלימו עם העבודה הזרה. נשאר רק הרעיון של רכישת קרקעות, כלומר של קניית קרקעות בכסף או, כמו שקראה לזה המליצה, של גאולת הארץ.

העולים החדשים, משנת תרס"ד ואילך, עמדו עמידה נכונה על הדבר, כי אין גאולה לארץ בלי עבודה עצמית. קנייה בכסף אינה גאולה. הם העמידו במרכז כל העליה והיצירה היישובית את העבודה. באופן כזה התרחב והתעמק היסוד עד כדי להקיף את רעיון העבודה. הרחבה והעמקה גדולה, מקיפה וחודרת לכל תאי הרוח ולכל יחסי החיים במידה כזאת, שעד היום לא תפסוה כהלכה רוב הציונים, אף לא רוב עסקני הציונות והעומדים בראשה. הרעיון מחייב יסוד חדש לא רק לגאולת הארץ, כי אם לכל בניין החיים ולכל תחיית הרוח. וגם הרעיון לא נולד במלוא היקפו בפעם אחת, כי אם הלך והתרחב והתעמק: מכיבוש העבודה עד הקבוצה ומושב העובדים וכן הלאה.

פה לפנינו תביעה להרחבת היסוד במידה שלא פיללנו, ומצד שקשה לנו לראותה. פה נכנס לחוג עבודתנו לא רק ארץ ישראל, כי אם כל עם ישראל, יותר נכון, אותו הקונגלומרט של יהודים, שאינו עם, ושאם לא יעלה בידינו לברואו עם, לא יעלה בידינו כלום. ארץ ישראל, כפי שאנחנו רואים, פעלה אמנם הרבה במובן זה, פעלה בייחוד על הנפשות החיות, הערות, על הדור הצעיר, אבל פעולתה אינה מספיקה, יותר מזה – וזה עיקר, לא קשה למתבונן לראות, כי הגלות, רוח הגלות בכל הודה ותפארתה מתחילה לאט לאט, שלא מדעת בעלים לפעול ולהשפיע על ארץ ישראל ועל העבודה בארץ ישראל. והדבר הזה הוא אולי הסכנה היותר גדולה לכל עבודתנו ולכל שאיפתנו.

לפנינו כעין מלחמה פיזיולוגית בגופנו הלאומי. מצד אחד, הכוחות החיוניים מתאמצים בכל עוז להביא מרפא, לבנות את הנהרסות, להשיב לתחייה, אבל הם מועטים, וכוחם קטן. וכנגדם באים בהמון הכוחות המהרסים. היש תקווה לגוף החולה?

או אולי לא כך הוא המצב האמיתי? אולי יש פה הגזמה, ותהי הגזמה כל שהיא? האם לא כך הוא יחסנו הלאומי אל עבודתנו ולא שאיפתנו הלאומיות או פשוט אל הצלת נשמתנו וחיינו הלאומיים? רצוננו הלאומי – אפס או פחות מאפס, כי משוללים אנחנו אותה ההכנה הנפשית, שמתוכה היינו לפחות רואים את אפסותו. הכרתנו הלאומית, הרגשת עצמנו הלאומית – פרזות[1], כלומר לא רק פרזות בבואן לידי ביטוי, כי אם על פי עצם מהותן. ואנחנו אוהבים כל כך לדבר ולהרעיש עולמות על מצבנו האובייקטיבי הקשה. אבל השאלה היא קודם כל: במה אנחנו באים לפעול על המצב האובייקטיבי, להכשירו לחפצנו או לפרוץ בו דרך לחפצנו, אם כך הוא מצבנו הסובייקטיבי, מצב הכוח הפועל? בחוסר חיים כזה, באפיסות כל כוח רצון כזה -במה אנחנו באים לפעול, לעשות, ליצור, להתגבר על קשיים, מעצורים, מכשולים וכו' וכו'?

לפנינו עבודה, שאין על עפר משלה, יצירה, שלא ראה עוד העולם דוגמתה, קשיים, מעצורים וכו',  גדולים מעל לכל כוח אנוש. עלינו לברוא עם שאיננו או שהולך ומת, לגאול ארץ, להיקלט בארץ, שנתלשנו מתוכה, נתרחקנו ממנה, ונפזרנו לכל רוח. בעבודתנו ובשאיפתנו אנחנו נפגעים בכותל, או כל העולם נעשה לנו, כמו ליעקב אבינו, כמין כותל לפנינו. ומה יש בידינו לעומת כל זה? במה אנחנו באים לפעול, לעשות וכו' וכו'?

כל מעשה – ואפילו מעולם העשייה, ואין צורך לומר מעולם היצירה – דורש מהבא לעשותו קודם כל כוח רצון וכשרון המעשה לא פחות גדול מהמעשה, שהוא בא לעשות. אם קפיטליסט קטן, שאין רצונו וכשרון המעשה שלו עולים על יכולתו לבנות בית חרושת קטן, – אם אדם מצומצם כזה יבוא לקבל על עצמו בניין תעלת סואץ או פנמה, אז יחסר לו לא הקפיטל הענקי, כי אם הרצון הענקי, המרחב הענקי של חשבון המעשה, המעוף של העשייה הענקית, כל אותן התכונות הנפשיות והמחשבתיות, שאין עשיה ענקית כזו אפשרית בלעדיהן. הקפיטל הענקי יחסר לו, מפני שאלה חסרים לו.

ואנחנו? הרי בושה לדבר במה שמתגלה אצלנו בתור רצון "להגאל", "לשוב לתחיה", לעומת מה שדרוש פה. פרוטות נפשיות ומחשבתיות, במקום שדרושים מיליארדים או ביליונים! לנו הרי דרוש יותר, לאין ערוך יותר ממה שדרוש לקבלן של סואץ או של פנמה. לנו נחוצה מסירות נפש ומאוד. ואם זו אינה לנו, הרי זה אומר על פי האמת כי אין לנו רצון חי להגאל ולשוב לתחייה.

אין כסף, אין קפיטלים באים לארץ ישראל – כך היא הבכייה באוהלינו בכל המחנות בצורות שונות, בטעמים שונים, בטונים שונים. אבל לא זה נורא, שאין קפיטלים באים לארץ, – נורא באמת, לעומקו של דבר, מה שעד היום לא נמצא עוד אפילו מיעוט קטן של עשירים ועמידים, ואפילו לא יחידים בודדים שינדבו את כל הונם לעם. ולא עוד אלא שאין בנו ההכשרה הנפשית, ו"ההעזה" לבקש דבר כזה. מעשה כזה הוא בעיני עצמנו כמעט דבר שאין הדעת סובלתו, שיגעון גמור. אם אדם צעיר נותן את כל נפשו ואת כל חייו הצעירים על הצלת העם, הרי הוא נותן רק את נפשו, ואת חייו ואת כיסיו הריקים. אבל כסף, קפיטל! כי יקום אדם, שיש לו מיליונים או מיליארדים או אפילו פחות מזה וינדב את כל הונו לעם והוא בעצמו יבוא לארץ ישראל לחיות חיים רגילים ככל בני תמותה פשוטים, – הייתכן, הישמע כזאת! איזו חוצפה ואיזה שיגעון לדרוש דבר כזה! אולם העובדה היא עובדה, כי כל זמן שאין בנו הכשרה של מסירות נפש ומאוד על הצלת נשמת האומה וחייה, אין בנו על פי האמת רצון חי להגאל ולקום לתחיה, או יש מעין אותו הרצון העלוב, שיש באותו הקפיטליסט המצומצם ביחס לבניין תעלת סואץ או פנמה, ועוד הרבה והרבה פחות מזה.


[1] פרזה, מ phrase הלועזית, במשמעות של ביטוי. אב"צ

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s