העיקר הם האנשים ולא הצורה

מקור: מכתב לדגניה, ט' אלול תרפ"א

אני לא אמרתי כי לקבוצה דרושים אנשים יותר מובחרים מאשר למושב עובדים. אני אמרתי, כי בצורה זו או אחרת, העיקר הם האנשים ולא הצורה. ויותר שסומכים על הצורה, פחות שמים לב על הצד האנושי. הקבוצה, כפי שאנחנו רואים במציאות, אינה מגדלת אנשים. אם אנשים כ [מציין שמות אנשים בראשי תיבות] עזבו את דגניה, הרי זה אומר כי דגניה לא קשרה אותם אל עצמה, וגם לא את יתר החברים, לא גידלה אותם. ומה יש לדבר על החילופים, שישנם בכל שנה ושנה?

[…]

אני לא רק שאינני דורש בשביל הקבוצה יחידי סגולה, כי אם להפך, הייתי רוצה כי אל הקבוצה יכנסו כל מיני בני אדם מן השוק ושם יגדלו לאנשים הגונים, חשובים. וזה דבר אפשרי. כל אדם בדרך כלל יש לו צדדים חיוביים וצדדים שליליים. אבל הצרה היא, כי בני האדם נפגשים תמיד זה בזה דווקא בצדדיהם השליליים, וכך מתפתחים בהם הצדדים השליליים הלאה והלאה. כל עיקר רעיונה של הקבוצה הוא לסדר את החיים המשותפים, בכוח הרעיון, השאיפה, הרוח והעבודה המשותפים, באופן כזה שהחברים יהיו נסמכים זה בזה ופועלים זה על זה בצדדיהם החיוביים. לו היה הדבר כך, אפשר היה באמת לראות את בזה את כוחה של הקבוצה. אז היו אנשים גדלים מתוך עצמם ומתוך חבריהם. בזה אפשר להיות בטוח. גדול כוח החיוב באדם לא פחות מאשר כוח השלילה. ובאמת, בשנה הראשונה או בשנים הראשונות של כל קבוצה אנחנו רואים בו גידול ידוע. אבל רק בשנה הראשונה או בשנים הראשונות. יען מה? יען אשר בשנים הראשונות עוד ישנו החידוש שבדבר, עוד ישנה היצירה של עצם הצורה, ישנה רוח אחת מאחדת ומחַיה. אולם אחרי שנים, אחרי שהצורה כבר נוצרה והעבודה נעשתה לעבודה של עשייה, הרוח מסתלקת והחברים מתחילים להרגיש במציאותם ובמציאות חבריהם בתור פרטים נבדלים, מתחילים להתחכך איש ברעהו בצדדיהם השליליים, ואינם מוצאים להם דרך אחרת אלא להסתלק אחד אחד. כללו של דבר: אם בקבוצה אתם רוצים או באיזו צורה שהיא, אל תראו בצורה מין חבית, שאתם נכבשים בה, נתמכים איש ברעהו כדגים מלוחים, ובזה אתם מסודרים יפה. בני אדם אינם דגים מלוחים ואין לסדרם בחבית סידור של קיימא. בני אדם יש בהם תנועה וחיים ועולם מלא. הכניסו לתוך הצורה את החיים והעולם, יותר נכון, פַלשו את הצורה לכל ספירות החיים ולכל העולמות, אז תתקיים הצורה כהתקיים החיים והעולם.

הקבוצה, למשל, יכולה וצריכה לפעול משני הצדדים. מצד אחד – העבודה והטבע. האדם צריך להתחדש על ידי העבודה והטבע, שהוא עובד בהם, שהוא מחַדש בהם. בזה כבר דיברו כל כך הרבה, עד כי הדברים יכלו להראות כבנליים. אבל בפועל ומעשה, היש כזה בקבוצה? לו היה, לא היו [מציין שמות אנשים בראשי תיבות] הולכים מדגניה, לא היו יכולים ללכת. ומצד שני – המשפחתיות בקבוצה.

הקבוצה צריכה להיות משפחה במובנה היותר מעולה, צריכה לגדל את חבריה בכוח השפעתם ההדדית לחיוב, כמבואר למעלה. וגם זה אין, כאמור. כשמסתדרת קבוצה, טבע הדבר מחייב, וכך צריך להיות, כי יתחברו אנשים, עד כמה שאפשר, קרובים ברוח, אבל מכיוון שכבר התלכדו והתחברו – הם כבר משפחה, כאילו כבר חלה עליהם קדושה של נישואין. ואפילו אם אחר כך נגלה, כי איזה חבר או חברה אינם כל כך רצויים, אין להוציאם מן המשפחה. כי זו צריכה לפעול עליהם לטובה, לפעול לא בדברים ולא בכוונה, כי אם בעצם מציאותה, כמו שפועל הטבע. וגם כל חבר וחבר צריך להרגיש את קשרו המשפחתי בקבוצה, את אחריותו לפניה וכו'. האם כך נוהג הדבר בקבוצות?

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s