היצירה שבחיים האנושיים היא יצירת האדם את עצמו, יצירה מתחדשת ובלתי פוסקת מתוך התחדשותו התמידית של הטבע

מקור: האדם והטבע

אולם אתה מוצא יצירה שאין לה שום קשר עם רצונו המצומצם עם מאווייו המצומצמים של ה"אני" הפרטי, – הלא היא היצירה המדעית. התגלית המדעית הלא היא דבר שביצירה ולא דבר שבהכרה גרידא. דבר פשוט, למשל, כנפילת תפוח מן העץ, כנפילת כל דבר ממשי בכלל למטה, לארץ, אשר בני האדם, וביניהם כל הפילוסופים ובעלי המחשבות, ראו אותו פעמים אין מספר, לא עורר באף אחד מהם את המחשבה הפשוטה, כי יש כאן כוח מושך מצד הארץ, עד שבא ניוטון וגילה את כוח המשיכה (וגם פה יש התפעלות נפשית גדולה, רק ממין אחר. על ארכימדס, למשל, מסופר כי בשעה שמצא את החוק הנודע בשמו, והוא אז באמבטיה בבית המרחץ, התפעל כל כך, עד כי רץ ערום ברחוב וקרא: מצאתי! מצאתי! אם הדבר כשהוא לעצמו אמת או לא, – ציור התפעלותו של ארכימדס הוא בודאי אמת). עצם היצירה הרי היא ההארה הנפשית הפתאומית, ההשגה המבריקה בין רגע כאשר יבריק הברק, מין שפע עליון מושפע פתאום, מבלי אשר ידע האדם מאין ואיך, מושפע על ידי התרכזותה המיוחדת של החוויה, על ידי אותו הכוח שקראו לו לפנים רוח הקודש, השראה וכדומה, ושקוראים לו היום אינטואיציה, ולא ביטויה של ההשגה, או הצורה שנותנים לביטוי הזה, כי אם על הרוב מייחדים את השם יצירה על הביטוי והצורה דווקא. הביטוי והצורה אינם יצירה אלא במידה שהם משמשים כלי קיבול מתאים לברק שהבריק, במידה שהם נותנים לברק ממשות וצורה של אור קיים.

מכאן אתה אומר, כי יש שני מיני יצירה: יצירה של צמצום, הקשורה במידה שהיא מצומצמת במאוויו המצומצמים של ה"אני" הפרטי, ויצירה של התפשטות שאין לפניה צמצום. כי יש לפני אין-סוף. ההבדל הוא בעצם לא כל כך בעצם היצירה כמו ביחס הנפשי של היוצר אל החיים והעולם, אל מה שמשמש תוכן ליצירתו, במקור הנפשי, שהיצירה נובעת משם. לפיכך לא רחוק הוא למצוא את שני מיני היצירה ביוצר אחד, ולפעמים אפילו במפעל של יצירה אחת. היצירה של צמצום באה מתוך רצונו המצומצם של ה"אני" הפרטי, השואף להתבצר בתוך צמצומו, לראות את חייו ואת עולמו ואת אור החיים והעולם בתוך צמצומו ולהאיר את החיים והעולם מתוך צמצומו. זוהי התגלות ה"אני" הפרטי לעצמו מתוך צמצומו בתור אחד הפרטים המצומצמים שבאחד הכללים המצומצמים, ומתוך המקום שהוא תופס בכללו אי-האמצעי והכלל העולמי המוחלט. והיצירה של התפשטות באה מתוך שאיפתו של ה"אני" הפרטי אל מעֵבר לצמצומו, מתוך שאיפתו לראות את החיים והעולם ואת אור החיים והעולם מתוכם, ואת עצמו כעין נקודה מרכזית בתוכם. זוהי התגלות ה"אני" הפרטי לעצמו מתוך החיים והעולם בתור פרט מוחלט, יחיד ומיוחד בתוך הכלל המוחלט, היחיד והמיוחד, כאילו הוא ה"אני" של עצם החיים והעולם.

[…]

וכך היא היצירה שבחיים האנושיים: התחדשות, התיצרות של ההשגה החיונית על פי התחדשות חיי הטבע. ביתר דיוק, היצירה שבחיים האנושיים היא יצירת האדם את עצמו, יצירה מתחדשת ובלתי פוסקת מתוך התחדשותו התמידית של הטבע. הטבע הוא תמיד כך – מחדש בכל רגע מעשה בראשית ופועל תמיד על נפש האדם. מצד הטבע אין מניעה, וגם האדם יכול היה לחיות כך. גוף האדם, כגוף כל בריה חיה, מתחדש, מתיצר בכל רגע על ידי התחלפות החומרים שבו, והרי הוא במובן ידוע בכל רגע כעין גוף חדש. במידה זו האדם צריך היה לכאורה לחיות בכל רגע חיים חדשים. אבל הוא הדבר – שיצירה דורשת התמכרות גמורה, התמזגות גמורה של האדם והטבע, של כל כוחות גופו ונפשו של האדם עם כל כוחות הטבע העולמי. צריך שהאדם יהיה כולו מובלע בתוך הטבע, בעל אטומי גופו ובכל ניצוצות נפשו. צריך שעם כל אטום חומרי חדש יבוא אל תוך האדם אטום נפשי חדש. זאת אומרת, בשביל שחיי האדם יהיו הולכים ומתחדשים, הולכים ומתיצרים, דרוש יחס אחר בהחלט מצד האדם אל הטבע, לא רק יחס נפשי כי אם גם יחס מעשי אחר. כל מה שהאדם עושה ומבקש בטבע, מבניין ביתו ועירו עד עבודתו בשדה, בגן, ביער, במים וכו', צריך שיהיה נעשה באופן אחר וביחס נפשי אחר, צריך שהאדם ידע לבקש בטבע לא רק את מזונו הגופני ואת חייו הגופניים, כי אם גם את מזונו ואת חייו הנפשיים. צריך שיהיה ברור, כי אין מקום אחר לחיים, לא לחיי הגוף ולא לחיי הנפש, מלבד הטבע. הדעת, האמנות וכו' אינם נותנים חיים נפשיים או מזון נפשי, כשם שאינם נותנים חיים גופניים או מזון גופני. הם נותנים אולי חיים ומזון נפשיים ליוצריהם המעטים, במידה שיש בהם יצירה. ליתר בני האדם הם יכולים רק להורות דרך, כיצד לבקש ולמצוא חיים ומזון נפשיים, לכל היותר הם יכולים לתת להם מיני תרגימה. את עצם החיים, את עצם היצירה שבחיים נותן רק הטבע.

בתוך הטבע וביחס אל הטבע האדם מרגיש את עצמו בן-חורין גמור, חופשי לעצמו, ערום כביום היוולדו ודבק בעצם הטבע בלי אמצעי, בלי קשרים, בלי לבושין, בלי חציצה. זאת היא חירות עליונה, יחס עליון… אבל הצרה היא, כי זה לא הכל, כי זה רק צד אחד של המטבע. החיים האנושיים מתחילים מן האדם: מן המשפחה, השבט, האומה, כלומר מהתהוות אורגניזם קיבוצי בעל חיים קיבוציים, – וממקום שהם מתחילים, משם הם הולכים ונקרעים מחיי הטבע. שיתוף הכוחות והמוחות והרוחות הוליד את הדעת, את ההכרה האנושית היתרה, אבל הדעת צמצמה את החיים. הריכוז היָתֵר, הריכוז של הקיבוץ בפנימיותו הכללית והריכוז של היחיד בפנימיותו הפרטית, מצד אחד, ופעולתה היתרה של ההכרה שכל כוחה בפרוט לפרטים ובריכוז ובצמצום בפרט, מצד שני, הועילו להפריד אין חיי האדם ובין חיי הטבע, ומבחינה ידועה – בין ההכרה לבין החיים. האדם מכיר את הטבע, מכיר את עצמו, ובמידה שהוא מכיר יותר, הוא חי פחות, חי פחות את הטבע, חי פחות את עצמו. באין מרחב, באין יצירה בחייו, באשר הם כרותים ממקור החיים והיצירה, מחיי הטבע, שותה האדם ומוצה את קובעת כוס החיים המצמצמים, את שמרי החיים. לאורה הגלוי והמצומצם של ההכרה רואה האדם את כל טעם החיים ואת כל הוד החיים בתאוות לבטלה, ביניקת חיים משל אחרים וביופי למראית עין, ביופי שבצורה.האדם אוכל מפרי עץ הדעת – ומרגיש את עצמו ערום, ערום במובן המעליב והמשפיל, מרגיש את עצמו משועבד לכוח ההכרה, לכוח האדם. ומתלבש ומתחבא האדם. אין קשר פנימי, חי, אנושי-עולמי בין אדם לאדם, בין אומה לאומה. הכל עומד על החיצוניות, על ההתעלמות מבפנים וההתראות לצד חוץ, – כי הכל עומד על הצמצום, על הפרטיות המצומצמת, האישית או הלאומית. הכל מתלבש, אם בעלי תאנה או בלבושין די נור. כל היחסים, שקוראים להם יחסים אנושיים – הם בבחינת התלבשות, בבחינת כוח מושך ומדביק מבחוץ, החל מן הנימוס וכלה במה שקוראים לו אהבה עליונה.

את כל האמור בזה אפשר לסכם כך: כל זמן שהאדם חי עם הטבע, חי את הטבע, כל זמן שחייו היו מובלעים בחיי הטבע, הוא לא הכיר את הטבע, לא הכיר את עצמו, לא הכיר מה שחי, לא ידע את החיים, לא ידע את כוחו לחיות. חירותו לא היתה אז שלמה, הוא היה עבד לטבע, בעצם – לצד המוכר של הטבע, שהוא לא הכירו, בעצם – לבערות עצמו. ומשעה שהוא הולך ומכיר את הטבע, ומכיר את עצמו, משעה שהכרתו הולכת ומחבקת עולם ומלואו, אין הוא חי עוד את הטבע, אינו חי במידה שלמה את עצמו, אינו חי מה שמכיר, אינו חי את הדעת, ואין חירותו שלמה מצד זה. הוא נעשה עבד לאדם, עבד להכרתו, עבד לרוחו, עבד לאגרופו.

החיים השלמים עומדים קודם כל על החירות, על החירות משני הצדדים, מכל הצדדים, על החירות העליונה. אולם אם השגת החירות מצד הטבע, שאינה בעצם אלא השתחררות האדם מבערות עצמו, אינה קשה ביותר, שהרי הדעת, שאינה צריכה אלא לימוד, נותנת את החירות הדרושה, – הנה עניין אחר לגמרי היא השגת החירות מצד שני, מצד האדם, מצד כוחו העיקרי של האדם, מצד ההכרה. להשתחרר ממה שיש מן הצמצום המשעבד בהכרה, שהיא כלי העבודה היחיד והמיוחד בכל מה שהאדם חושב ויוצר, לאין ערוך יותר קשה מאשר להשתחרר מן הבערות, – יותר קשה אפילו ליחידים, ואין צורך לומר לכלל האדם.

ההשתחררות המבוקשה יכולה לבוא רק מהטבע, ממקור החירות העליונה, ממקור החיים והיצירה. דרך האנושיות במהלכה אל החיים העליונים – אם אל חיים עליונים מהלכה – היא, כאמור למעלה, דרך ההולך סביב הארץ. האדם צריך לשוב אל המקום שיצא משם, אל הטבע, אבל לשוב כשהוא משוחרר מהטבע, בעצם משוחרר מצמצום עצמו מצד בערותו, על מנת להשתחרר מעצמו, מצמצום עצמו מצד הכרתו, על מנת להיות לא עבד ולא אדון לטבע, כי אם חבר הגון לטבע בחיים ושותף הגון ביצירה. האדם כבר למד לדעת, מה הטבע לו מבחינת בריאות גופו, עד כמה מזיקה לבריאות גופו התרחקותו מהטבע, עד כמה מזיק לו כל מה שחוצץ בינו ובין הטבע, כבר למד לבקש את בריאות גופו ואת הבראת גופו בחיק הטבע. ולא עוד אלא שלמד להכשיר את עצם הטבע – במקום שיש צורך בהכשרה – להבראת גופו, כמו, למשל, על ידי יבוש ביצות, נטיעת יערים וכדומה. אבל לא למד עדיין, מה הטבע לו מבחינת בריאות נפשו, עד כמה מזיקה לו מבחינה זו התרחקותו מהטבע, עד כמה מזיק לו כל מה שחוצץ בינו ובין הטבע, לא למד עדיין לבקש את בריאות נפשו ואת הבראת נפשו בתוך הטבע ולהכשיר את הטבע להבראת נפשו. האדם עודנו מבקש את הבראת נפשו ב"סגולות", בקמיעות או ברפואות בדוקות: בדעות, במוסר ובשירה אבסטרקטיים, המופשטים מטבע הדברים, או בשינוי ערכין באותן הספירות האבסטרקטיות, או בשינוי הסדרים המדיניים והחברותיים בחייו הלקויים, המצומצמים, המופשטים מעצם חיי הטבע, אם אפשר לומר כך, – במקום לבקש להבריא את עצם החיים המעשיים, מקור לכל הדעות, המוסר והשירה, על ידי השבתם אל הטבע, אל מקור יניקתם, במקום לבקש חיים מתוך הטבע, ממקור החיים והיצירה. עדיין יחסו אל הטבע לא עלה במאומה ממה שהיה בעת שלא הכירו, יותר נכון, ירד הרבה ממה שהיה. אז היה יחסו יחס של עבד אל אדוניו, בכל אופן אל אדוניו הגדול, ועתה הוא יחס של עבד כי ימלוך, החושב את עצמו לאדון במקום שאינו רואה את יד אדוניו עליו. כלומר, במקום היותו קודם עבד לטבע הגדול, העולמי, הוא עתה עבד לטבע הקטן, המצומצם והלקוי של עצמו. ועם זה צריך קודם כל לעמוד, דבר זה צריך שיהיה ברור.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s