הטמטום בא מאותם היסודות שנתקבלו על ידי בעל הדעה מן המוכן

מקור: הלכות דעות ומלחמת דעות

האדם מבקש, אם מדעת או שלא מדעת, נקודה יסודית, כללית, מוחלטת להבנה הדדית בין בני האדם, שאין להשיגה אלא בנקודה עוד יותר יסודית להשגה הדדית, אם יש לאמור כן, בין האדם ובין כל מי שחי והווה, בין הכל העולמי, אין הסופי, שגם אותה מבקשת נפש האדם, יותר נכון, שהיא היא הנקודה היחידה בהחלט, שהאדם מבקש. הנקודה חיה בנפש האדם, בנפש היחיד, בנפש כל פרט, אלא שהיא מתעלמת בתחום נשמתו, – וזה כל עבודת חייו, כל יצירת חייו – להביאה לידי גילוי על פי דרכו המיוחדת על פי עצמותו המיוחדת.  אבל רוב האדם אינו מבקש את הנקודה, כפי שהיא חיה בעצמותו, ולא בה הוא מתחיל את בנין עולמו, אינו מתחיל את הכל, את כל יחסו על החיים והעולם, מבראשית, כאילו הוא אדם הראשון בעולם, כי אם מתחיל מאיזו נקודה נתונה או גם מקו או משטח, וכן הלאה.  – וכך נוהג גם רוב הוגי הדעות.

כללו של דבר:  אי-ההבנה של בעל-דעה ביחס לבעל דעה מתנגדת, בייחוד הארס שבאי-הבנה זו, הטמטום, הקנאה, השנאה נולדים בבעל הדעה לא מתוך הייחוד שבדעתו בתור ביטוי מיוחד וחי של עצמותו המיוחדת החיה, כי אם מהיסודות הזרים שבדעתו, בכלל מאותו החלק שבדעתו, שאינו ביטויה החי של עצמותו החיה.  ביטויה החי של העצמות החיה בצורת דעה הוא דבר שבעבודה פנימית של הארת העצמות לכל מרחביה ומעמקיה, דבר שחיים, שבתנועה כבירה, מעין אותן הרעידות, המולידות את האור.  פה אין מקום לטמטום.  הטמטום בא מאותם היסודות שנתקבלו על ידי בעל הדעה מן המוכן בתור מושכלות ראשונים, שאין להטיל בהם ספק, בתור אמת אובייקטיבית מוחלטת, או מאותם המושגים, שבעל הדעה לא ראה בהם מקום לבררם מחדש, לנתחם ולהאירם על פי דרכו ולקבל מהם מה שיש לקבל ולדחות מה שיש לדחות. הוא לא ניתחם ולא ביררם, כי אם או שקיבל את הכל כמו שהוא או שדחה את הכל כמו שהוא, או גם מאותם היסודות, שהיו בשעתם, במצב ידוע של בעל הדעה, ביטויה של עצמותו, אבל שכבר התבצרו כל כך, נעשו כל כך ודאיים, עד שלבשו צורה של אמת אובייקטיבית מוחלטת.  ובצורה זו הושקעו אל השדרות התחתונות, היסודיות שבנפש ונתגבשו ונתאבנו ונעשו ליסוד או לאחד היסודות בעבודת המחשבה.  מבחינה זו אפשר לאמור, כי אי-הבנה, טמטום של בעל דעה לגבי מתנגדו בדעה הם אי-הבנה, טמטום של בעל הדעה לגבי עצמו, לגבי עצמותו העליונה באותה המידה שהם מה שהנם לגבי מתנגדו.

צא והתבונן, למשל, בשנאה שבין בני דתות שונות וראית, כי מה שמוליד שנאה בלב בן דת אחת לחברו בן דת אחרת נובע לא מתוך אותו הצד של הדת, המשמש ביטוי חי ונאמן לרגש הדתי החי בלי אמצעי, כי אם מאותו הצד של הדת, שנתגבש ונתאבן, עד כדי לאסור לכל מחשבה חיה ולכל רוח חיים לנגוע בו, שנקדש בקדושה עליונה לא מתוך קדושה חיה, לא מתוך קדושה של עבודת החיים, כי אם מתוך קדושה של מסורה, קדושת מורשה, כעין קדושה של ירושה ממת יקר. הרגש הדתי הרי הוא הרגש היותר עמוק והיותר חי, העליון בכל הרגשים האנושיים, הרי הוא אותו רגש איחודה של נפש האדם עם מה שחי והווה, עם כל ההוויה העולמית, שהנו כל עיקרו של הטבע האנושי, המאור באור ההכרה העליונה.  ביטויו של הרגש הדתי הרי הוא עצם עבודת החיים העליונה. התקלה באה מתוך שהרגש הזה, דווקא מתוך חשיבותו הגדולה, מתוך חיוניותו הכבירה, מתוך יסודיותו בנפש האדם דרש לו ביטוי עוד מראשית התהוותו של הטבע האנושי, והביטוי ניתן לו בעוד לא השיגה ההכרה האנושית את מדרגתה העליונה, והביטוי הזה נתקדש לדורות, וכל מה שהוסיפו הדורות, שהכרתם התפתחה יותר, לא היה אלא כעין פירוש לאותו הביטוי הישן, אבל לא ביטוי חי של הרגש החי בלי אמצעי, ביטוי הולך ומתחדש, מתרחב ומתעמק לפי מידת התחדשותם, התרחבותם והתעמקותם של ההכרה האנושית והחיים האנושיים. מובן, כי הביטוי הזה, שאינו יכול להיות אחד לכל העמים והלשונות, מכיוון שנתאבן, הרי הוא כקיר ברזל בין בעלי הביטויים השונים. נמצא, כי אותו הרגש, העשוי לאחד את בני האדם, להביאם לידי הבנה הדדית, גורם לפירודם של בני האדם, לאי-הבנה הדדית ולטמטום הדדי. ואותה התאבנות הביטוי גרמה, כי בהגיע הכרת האדם למעלתה העליונה, שלא יכלה עוד להשלים או להתפשר עם הביטוי שנתישן, הפכה את הקערה על פיה ושפכה את הילד יחד עם מי הרחצה, את התוכן החי עם הביטוי הישן, המאובן, גרשה את הדת מספירת המחשבה העליונה ומספירת החיים, העליונים עם התחתונים.  ולא ראתה ההכרה העליונה, הצרופה, כי בזה היא נוטלת, גם מהחיים גם מהמחשבה, את נשמתם ומשאירה להם רק את המכניות.  החיים נעשו מכניים, וגם המחשבה נעשתה מכנית.  במקום ביטויו החי של הרגש הדתי בעבדות חיים עליונה בא סורוגט[1] בצורת האסתטיקה עם ביטויה מספירת הדמיון – האמנות, בצורתה, שיש לה עד היום; במקום שאיפה ליופי עליון, יופי שבתוכן, שבחיים ובטבע בלי אמצעי, שבחיות החיים וההוויה בכל גילוייהם בבחינה יפה, עליונה, במקום שאיפה להשיג את טעמם העליון של החיים, מתוך עצם חיות החיים באופן מתאים, באה שאיפה ליופי שבצורה, שבחיוּת בעולם של דמיון יפה, שאיפה להסיח את הדעה מהחיים בלתי-האמצעיים ולהסיעה לחיים של דמיון יפים.

והוא הדין בשנאה שבין עם לעם. לא עבודת הרוח, המחשבה וההרגשה של האומה לגילוי עצמותה העליונה, ליצירת חיים עליונים, חיים טבעיים, חיים טובים באמת לכל בני האומה במידה שווה מולידה באומה את השנאה לאומות אחרות, כי אם אותה השאיפה הצרה, העשויה רק לטמטם את רוח האומה ביחס לעצמה, לעצמותה העליונה, להוליד רקבון בחייה ושעל פי האמת אינה מביאה טובה ממשית, ואפילו חומרית לאומה בכללה, כי אם רק לפרזיטים שבה, שכן טבעם של פרזיטים, שהם מתפרנסים צומחים ופורחים – גורמים רקבון באותו הגוף, שהם מתפרנסים ממנו.

והוא הדין בשנאה שבין בני מפלגות וכתות שונות. לא הדעות החיות, הנובעות מתוך עצם החיים, הנוצרות מתוך עצם עבודת החיים בלי אמצעי, שהן כעין תנועת כוח החיים והיצירה, כעין רכוש חי, כעין קרקע בידי האיכר, המביא פרי לעובד בו, לא הן המולידות שנאה בלב בעליהן, בני מפלגה ידועה, לבני מפלגה אחרת, כי אם אותן הדעות, שנתקבלו בתור הלכה פסוקה מן המוכן או שנפסקו להלכה, שאין להרהר אחריה, על ידי אותה המפלגה, שאינן עוד אלא כעין רכוש מת, כעין נכסי דלא ניידי בידי בעלי הדעות עצמם, שאינם יוצרים עוד בהן ערכין חדשים, אלא שהן מכניסות להם רנטה בצורת ודאות בטוחה, המצילה אותם מעבודת מחשבה קשה, מחבלי יצירה, ורנטה היא תמיד דבר, שמחזיקים בו בקנאה עיוורת ושמוליד שנאה בלב בעליו לכל מי שבא להרהר על זכותו ואהבה לכל מי שמאשר ומקיים את זכותו.


[1] מ surrogate בלועזית, מחליף, מתווך. אב"צ

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s