החורבן בארץ ישראל הלא יש בו דבר מה, דבר מה תובע עולם ומלואו ומבטיח עולם ומלואו. היש אוזניים, היש לב לאלה?

מקור: האדם והטבע

וכשאני פונה מכאן לארצנו, "לארץ תקוותנו", "לארץ תחייתנו" וכו' וכו', אני נזכר קודם כל ביום בואי עם הקבוצה הראשונה לכפר אוריה. הטבע עשה עלי רושם של טבע חדש, לא מקולטר ולא מדורסר, המתייחס אליך בתמימות ובאמונה, המזכירה את מה שמסופר באיזה מקום, כי במקומות הרחוקים מבני האדם ישנן עוד חיות כאלה, שאינן יודעות לירוא מפני האדם וניגשות אליו ומביטות בו בתמימות, בלי כל חשדים וכאילו בידידות. ואני חשבתי אז: הטבע השומם הזה, הנהדר והצנוע כל כך ביופיו ובגבורתו, הקרוב כל כך אל נפשנו, האומר שירה בחשאי ובנעימות, מתוך תוכה של נפשנו, המקבל אותנו בסבר פנים כל כך יפות, המבטיח לנו כל כך הרבה והנאמן כל כך למלא את הבטחתו, – מה אנחנו מבטיחים לו ומה אנחנו יכולים להבטיח? הנה באה הקבוצה להניח יסוד לבנין ישוב במקום הזה, – מה יהיה הבניין הזה? היתן, היוסיף הבניין דבר-מה לטבע החביב הזה, או לפחות לא יגרע ממנו? אנחנו הלא יודעים מה נותנים ומוסיפים בוני הישוב ויוצריו. מה נתנו ומה הוסיפו, למשל, כל אותם הכרמים, הפרדסים וכו', שנוטעו ועובדו על ידי אחרים, כל אותה "היצירה" הצעקנית, ש"הפכה מדבר שממה לגן עדן" בידי זרים? מה אומרים כל אלה? האם לא: כסף, כסף, כסף! האם יש צורך באוזן מוזיקלית ביותר בשביל לשמוע את בת הקול היוצאת מכל "היצירה" הזאת ואומרת: אתם חיללתם את השממה, את החורבן! החורבן בארץ ישראל הלא יש בו דבר מה, דבר מה תובע עולם ומלואו ומבטיח עולם ומלואו. היש אוזניים, היש לב לאלה?

ושוב אני נזכר בחורבן. כשהלכתי בפעם הראשונה אל הכותל המערבי, אמרו לי – אמרו אנשים לא דתיים – כי אדם מישראל, בין דתי ובין לא דתי, אי אפשר לו שלא יוריד דמעות בראותו את הכותל. אני ציירתי לי את הכותל על פי המצוייר בספרותנו העתיקה, חשבתי לראותו כותל חרב בתוך חרבות, וכל המקום אומר: חורבן. והנה, אחרי הליכה רבה בתוך רחובות צרים ומעוקלים, אני נכנס לתוך מרובע מוארך, כשישים רגל לאורך וכחמש עשרה לרוחב, מוקף משלושת צדדיו קירות של בנייני גבוהים, והצד הרביעי הוא הכותל. מלבד הכותל, שאינו נבדל הרבה מיתר הקירות של המרובע, אין זכר לחורבן. אני לא בכיתי, ואיני יכול לברר לעצמי מה שהרגשתי אז, – מין תוהו ובוהו או מין חורבן של הרגשה. מה שהתפרץ אז לתוך גבול ההכרה היה עלבון – עלבון לאין גבול, עלבון לנו, היהודים, ועלבון לכל אדם. כמה קטן, מצמצם, כמה מטומטם הוא המין האנושי, אם ישנם בקרבו אנשים כאלה – והם הרוב, – שאין בנפשם מקום לרגש של יראת כבוד בפני חורבנה של אומה, של אומה חיה, חיה בגלות, של אומה, שתורתה קודש גם להם, למחללים את חורבנה!

כך יודע האדם להשתתף עם הטבע ביצירה ובבנין, וכן יודע הוא את הלקח, שנותן לו הטבע בצורת חורבנו של מה שיצר ובנה האדם, של מה שיצרה ובנתה אומה שלמה, שאָצלה מיצירתה דבר-מה גם עליו, על המחלל את חורבנה!

__________

כך הוא היחס אל הטבע הדומם, השותק, כך מבין האדם את שתיקתו וכך הוא מבאר את שתיקתו – או כך היא ההבעה שהוא נותן לפניו השותקים, – וכך הוא היחס אל הטבע החי. מה החיה, הבהמה, העוף וכו' לאדם? או דבר מועיל או מזיק. המועיל הוא בשר לאכילה, עור להתלבש בו, אמצעי למלא את התאווה לשפיכת דמים ובכלל את אינסטינקט האכזריות בצורת ציד, וכן הלאה, – ואת המזיק צריך לבער מן העולם. היש לו לאדם התרבותי איזה יחס חי, נפשי, טבעי אל כל החי, אל החיים של כל החי? הנותנים לו החיים האלה דבר-מה, או האומרים לו דבר-מה? האם בכל חשבונות חייו המעשיים בא בחשבון הערך הקוסמי של הטבע החי, ההבעה החיה, שהטבע החי נותן לפני הטבע הדומם, הביטוי החי, שהוא נותן לשתיקתו, הטעם החי, שהוא נותן בהווית חייו, שבכללם גם חיי האדם, בתור חלק מחיי הטבע? האם אין בני האדם נכונים להכחיד מינים שלמים של חיות רק לשם התועלת החומרית שהם מוציאים מהם, – למשל את הפיל, החיה היותר נבונה והיותר נפשית, לשם קרני השן הנערכות בכסף רב, וכדומה וכדומה? ומצד שני, החיות שהאדם מקיים ברשותו להנאתו, האם אינו נוהג בהם כנהוג במכונה? המעט לו שהוא משחית את גופן, שהוא מוציא מהן את כל כוחן עד הטיפה האחרונה, הוא אפשר לאמור, משחית גם את נפשן. את החמור, למשל, שאינו מזדווג אלא לבת מינו, ככל בריה חיה, הוא מכריח באמצעים ידועים להזדווג לסוסה, בכדי להוליד פרד – מין בריה משונה, לא טבעית, שאינה מעמידה תולדות, – שהאדם מוצא בו יותר תועלת, וכדומה. אין צורך לבאר, עד כמה בולט פה, ביחוסו של האדם אל הטבע החי, השקר הגדול שבכל הני מילי מעליתה, שבני האדם, בין המדברים בשם הדת והמוסר ובין המדברים בשם היופי והגבורה וכדומה, כל כך אוהבים להתגדר בהם, כגון צדק, חסד, או תפארת, גדוּלה, גבורה וכו'. הרבה צדק וחסד או אולי הרבה יופי, גדוּלה, גבורה יש במה שהאדם, התכשיט, נזר היצירה, מוצא לו זכות עליונה להיות טורף ואוכל את כל החי, גוזל את כל חירותו, מוצץ את כל כוחו! חסר לו לאדם רק את התואר "אדם עליון"! חסר לו רק להגיע למדרגה של התייחסות כזו לאחיו האדם. אינו רחוק כל כך ממדרגה כזו, כאשר הראתה המלחמה. עוד צעד הגון אחד, עוד התאמצות הגונה אחת של כוח הרצון, – והגבורה העליונה הושגה. כל זה אין צורך לבאר וגם למותר לבאר. אבל השאלה היא: האם אין באמת שום קשר חי, נפשי בין האדם ובין יתר החי? האם, למשל, במקרה של בדידות גמורה, של רחיקות גמורה מבני אדם לא יהיה האדם שמח על כל בריה חיה וקרובה, למשל על כלב, על ציפור, ואפילו על שור או חמור או שה? האם לא ירגיש אז כי הבריה החיה היא לו יותר מדבר שבתועלת, כי היא לו קודם כל ויותר מכל נפש חיה, שאין להעריכה בערך של תועלת? והעיקר – האם אין מקום לחשוב, כי מתוך היחס המצומצם והמטומטם הזה של האדם אל כל החי, הפועל בצורה כל כך ממשית פעולה כל כך מתמדת, מתרקם בנפשו שלא מדעתו ושלא מהרגשתו כל ארג יחסיו אל האדם, ומצד שני – אל עצמו?

והאדם בכבודו ובעצמו, – מה האדם בחייו המעשיים, החברותיים? מה אופיים של חייו החברותיים, מה הבעת צורתו החברותית, הבעת צורתו של האדם הפרטי לא בתור פרט ידוע, כי אם בתור חבר לחברה, התופס מקום ידוע, הממלא תפקיד ידוע? מה הם כל המעמדים וכל המדרגות בסולם החברותי? מה היחס בין אדם לחברו בחייו המעשיים, בחיי יום-יום? כמעט אפשר לאמור, כי אופי החיים החברותיים של האדם הוא אופי של מקח וממכר, והבעת צורתו החברותית של האדם היא הבעה של רקלמה[2]: בעל הרכוש יש לו זכות מכירה על דברים, שהוא לא עשָׂאַם ולא עמל בהם: על כסף, על קרקע, על מכשירי עבודה וכו'; הפועל יש לו למכירה כוח ידיים; האיכר יש לו למכירה פרי אדמה; הרופא יש לו למכירה עצות בספירת הריפוי; המורה יש לו למכירה ידיעות וניסיונות במקצוע ההוראה והחינוך; העסקן הציבורי יש לו למכירה כישרון סידורי ידוע; ואפילו הסופר יש לו למכירה מחשבות ורגשות ידועים, אם לא פשוט מילים למליצות, וכן הלאה והלאה. כך הם לא רק היחסים האקונומיים, הנותנים אפשרות לזקוף את המעֻוות על חשבון הסדר הקפיטליסטי, – כך הם היחסים החברותיים בכללם, היחסים של החיים בחברה. החיים החברותיים אינם התגלות הטבע האנושי בתור טבע, היחס בין אדם לחברו בחיים האלה אינו יחס של אחים בטבע, בטבע האנושי והעולמי, של אחים בחיים האנושיים ובהוויה העולמית, – החיים הם עסק, והיחסים הם יחסים של עסק. האדם אינו אדם סתם, אחד מחלקי הטבע, כמו ההר, הסלע, הנהר, האויר, הכוכב או כמו אחד העצים, העשבים, אחת החיות, אחד העופות, הרמשים, שאינם ברשות האדם, שכל תפקידם הוא להביא לידי גילוי את ההוויה העולמית, כל אחד בצורתו המיוחדת, – כי אם דבר העומד למכירה, להבאת רווחים. כל אדם יש לו מחיר ידוע, גדול או קטן, ולפי המחיר הוא מקבל את חלקו לא רק ברכוש החברותי, כי אם גם בכבוד החברותי, בהשפעה החברוּתית. והמחיר, ככל מחיר בספירת העסק, נערך על פי ההצעה והדרישה. אם יש לך רכוש חומרי, שנפל לך בירושה או שרכשת לך בעצמך על ידי ניצול אחרים, והרכוש יש עליו קופצים רבים, כי עתה תוכל לחיות חיי בטלה, וחלקך בחיים החברותיים, ברכוש בחבורתי – אף גם בכבוד החברותי ובהשפעה החברותית – יהיה יותר גדול מחלקם של העמלים ביצירת החיים. וכן אם יש לך רכוש רוחני, שנפל לך בירושה בצורת כישרון ידוע או שרכשת לך בעצמך בצורת מקצוע של מדע ידוע, מתוך שהשיגה ידך ללמוד בבתי ספר גבוהים, העולים לחברה בדמים מרובים, ורכושך יש עליו קופצים רבים, כי עתה תוכל לחיות חיים קלים ויפים, וחלקך בחיים החברותיים, בכבוד החברותי ובהשפעה החברותית – אף גם ברכוש החומרי החברותי – יהיה גדול יותר מחלקם של אלה הנותנים לך את הכבוד ואת ההשפעה והרכוש החומרי, שאין להם לכל אחד רכוש מיותר, או שיש להם רכוש שאין עליו קופצים. זה הכלל: כל הנותן פחות לוקח יותר, אם יודע הוא את חוקי ההצעה והדרישה ואת סוד הניצול, וכל הגדול מחברו יודע יותר את חוקי ההצעה והדרישה ואת סוד הניצול, אם במובן החומרי או במובן הרוחני. הגדולה אין פֵרושה רצון עליון במידה יתרה, רצון להרוס כל מה שמגביל ומצמצם את החיים הנפשיים, רצון לשתף את חיי ה"אני" בחיי כל מה שחי והווה, וקודם כל בחיי כל אדם ואדם, עד היות צערם צערו, קטנותם קטנותו, כיעורם כיעורו ואורם אורו, – הגדולה פֵרושה רצון מצומצם במידה יתרה, רצון להתעשר, להתבצר ולהשָגב יותר על חשבון אחרים, אם במובן הפשוט, הגשמי – למלא את צרכיו יותר על חשבון אחרים, או במובן המושאל, הרוחני – להטיל יותר את רצונו או את רוחו על אחרים. כל הגדול מחברו מבוצר ומרוחק יותר מרחק של כבוד. אין זה המרחק של גרמי השמים, שכל אחד יש לו מסלולו המיוחד בחללו של עולם, שכולם יחד נמשכים זה לזה ומתקיימים במהלכם במסלול עצמי כל אחד בכוחם של חבריו, כי אם מרחק של התכווצות, ש"הקטנים" חייבים להתכווץ בכדי לתת יותר מקום לצמצומם של "הגדולים" להתפשט לתוך צמצומם הם, אם במובן הגשמי או במובן הרוחני. הגדול אינו דורש מעצמו יותר כבוד לאחרים, יותר חירות לאחרים בכל השפעה, חומרית או רוחנית, יותר מקום לאחרים למצוא את מסלולם העצמי, יותר מקום לחינוכם העצמי, כי אם להפך: "גדול" אני, ובכן – דרך ארץ! ובכן – הכנעו לרצוני, ובכן – קבלו את תורתי או את מרותי העליונה! וכן הלאה. והביטוי הראשון והיסודי לכל זה, לכל היחסים החברותיים, הוא הנימוס, שאין האדם ראוי להתקבל בלתו בחברה הגונה, ממש כמו שאין כלב בלתי מדורסר[3] ראוי לשכב בחיקה של גבירה סלונית. הנימוס זהו ממש ההפך מנפשיות, מנפשיות פשוטה, טבעית, – הוא משחרר מכל נפשיות ביחסים שבין בני האדם. זהו זיוף כל הרגשות האנושיים, ובייחוד זיוף רגש הכבוד, שהוא לכאורה בא כוחו, זיוף מדעת, הבא לכסות בעלי תאנה על ערוותם של החיים, על קטנותם ואפסותם של בני האדם, אשר זיוף בולט כזה ממלא להם את מקומה של הנפשיות האמיתית. עד כמה בולט כאן הזיוף, אתה רואה בעצם הביטוי של הנימוס בלשון, בכל אותם התארים: "אדון", "מעלתו", "כבודו" וכו', בכל אותו דיבור בלשון רבים ליחיד (בלשונות האירופיות) או בלשון נסתר לנוכח (בלשונות השמיות) וכו'. ואין מרגיש כמה פסול בזיוף הזה, אין מרגיש, כי שקר מתמיד כזה הממלא את החיים, מכניס יסוד בלתי מורגש של שקר לתוך תוכם של החיים, לתוך תוכה של הנפש, אין מרגיש, כי שקר בכלל פוסל במשהו (רצונך להיווכח, עד כמה הזיוף הקל הזה פוגם בנפש, הסתכל בפני ילד בעל נפש, בשעה שאומרים לו בפעם הראשונה, כי אסור לו לדבר אל אדם מבוגר בלשון "אתה", כי צריך לומר לו: "אתם" או "הוא" או "אדוני" וכדומה, – התבונן לתוך נפשו, ואם עין לך לראות – ונוכחת). כל כך אין מרגישים זאת, עד כי הבאים לחדש בדיבור את לשוננו, שהזיוף הזה אינו כלל מיסודות רוחה, מתאמצים בכל כוחם להכניסו גם ללשוננו ומשתדלים לדבר דווקא בלשון "הוא" ו"אדוני" וכו'. וכך נוהגים לא חובבי שפת עבר סתם, כי אם מורים בבית הספר, מחנכי הדור הבא!


[1] מדורסר – מאולף, מבויית, מתורבת. לא הצלחתי לאתר מה המקור הלועזי. אב"צ.

[2] מ reclaim בלועזית, תביעה. אב"צ

[3] ראה הערה 1.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “החורבן בארץ ישראל הלא יש בו דבר מה, דבר מה תובע עולם ומלואו ומבטיח עולם ומלואו. היש אוזניים, היש לב לאלה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s