האמנם גמרנו את חשבוננו עם הדת?

מקור: לחשבוננו עם הדת (מהרהורים ביום הכיפורים)

שואל אני את עצמי ושוקל בדעתי, אם יש עוד את מי לשאול: מה לנו, לאינם שומרים דת, מה לנו יום הכיפורים? (השאלה היא בעצם גם על ראש השנה, אלא שראש השנה אינו כל כך מיוחד במינו, אינו כל כך שונה מכלל כל החגים והמועדים, בהיות לו עוד ערך חברותי בתור ראש השנה).

היה לעם יום מיוחד לחשבון הנפש עם עצמו בתור עַם ועִם בניו בתור בני עם, לביקורת חשבון החיים, להתמכרות שלמה לתביעות העליונות של הרוח האנושית. חדלו העניינים והחשבונות הפרטיים (התפילות או התחינות על פרנסה וכדומה מעטות מאוד ביום הכיפורים ובראש השנה), – העלו על הפרק העניינים והחשבונות הגדולים: הלאומיים, האנושיים, הקוסמיים. חדלה המחיצה שבין הפרטים והצטמצמותם איש איש בפרטיותו, – כל הפרטים מרגישים את עצמם בתור אברים בגוף אחד עליון, בעם אחד, בתור אישיוֹת – תאים באישיוּת אחת עליונה, הבאה לחַשב עם עצמה, עם חייה ועם עולמה. האישיוֹת הפרטיות, היחידים, גדלו והתעלו בעלייתה של האישיוּת העליונה, כמו שהאישיוּת העליונה גדלה והתעלתה בעלייתם של היחידים. וזה עיקר. היחיד בתור יחיד יכול לעשות לו את חשבונו עם עצמו בכל יום, או ביום שימצא לטוב לפניו. פה – כמו בכל מפעל לאומי, בייחוד בכל עבודה דתית לאומית – חשובה העָצמה, שהאישיות הפרטית מרבה מתוך צירוף הכוחות; ההארה, הנשפכת עליה מתוך שפע החיים של האישיות העליונה; חשובה הנעימה האצילית, הנאצלת על הקול הפרטי מתוך התמזגותו בים הקולות של המקהלה העליונה, האנושית-קוסמית.

אינני שואל את עצמי, מאין מוצאו של יום הכיפורים, מה היתה צורתו הקדומה. אינני שואל אם גם היום ובדורות הקרובים שקדמו לנו הבין כך רוב העם את יום הכיפורים. לפני – עובדה ואפשרות. העובדה היא, כי במשך דורות רבים היה יום, אשר העם כולו הקדישו לתשובה, לתפילה, לעבודה שבלב. והיתה אפשרות לבעלי הנפש שבעם לעשות את חשבונם חשבון עליון. ואני שואל: מה לנו, לאינם שומרי דת, מה לנו היום הזה?

שואל אני: האמנם אין היום הזה בשבילנו אלא נחלת העבר, שריד קדומים? האמנם אין לנו, בני דור הדעה, בעל המחשבה הבוקעת רקיעים, ההרגשה החודרת לכל הספירות והעולמות, הנוקבת ויורדת עד תהומי תהומות, מעוף הרוח הקומֶטי[1], שאין לפניו לא שביל ולא גבול, – האמנם אין לנו צורך ביום כזה, ודווקא בצורה לאומית? ואם היום הזה יחדל מהיות מה שהינו וישוב להיות יום פשוט ככל הימים, האם לא תהיה זאת אבדה לאומית ואנושית גדולה, ירידה שאין אחריה עלייה לעם ישראל ולנו כולנו, בני העם הזה?

השאלה, בעצם, מתפשטת על כל המועדים וגם על הדת בכלל בתור ביטויה החיוני של רוחנו הלאומית, של נפשיותנו הלאומית, – מה לנו כל זה? מה לנו הדת?

האמנם גמרנו את חשבוננו עם הדת? האם התחלנו וגמרנו? האם ביררנו לעצמנו, האם שאלנו את עצמנו, מה הדת, הרליגיה לנפש האדם? בייחוד מה דת ישראל, יצירת רוחנו הלאומית לנפש היהודי? האם שאלנו וביררנו, כמו שדבר יחיד במינו כזה צריך להיות נשאל ומבורר?

קיבלנו מה שמסרו לנו אבותינו, האמַנו בו, נתנו את נפשו עליו, כל זמן שהיינו כלואים בתוך החומות, קרועים ומרוחקים מהעולם עם הוָויתו התהומית, מהאדם עם חייו הרחבים, העמוקים והעשירים. וכאשר נפלו החומות, כאשר הכרנו מקרוב את העולם ומלואו, כאשר התוַודענו מקרוב אל האדם וחייו, כאשר קיבלנו עם זה מה שמסרו לנו אחרים, – ראינו כי אין המסור והמקובל מאבותינו מתאים עוד למה שצמח וחי במוחנו ובנפשנו. אבל האם הרבינו לבחון ולבדוק, האם העמקנו לעיין ולשקול בדעת, מה באמת נתיישן ואינו מתאים עוד, מה באמת נחרב ונרקב, ומה, לעמקו של דבר, רק צורתו ניטשטשה או נפסלה, והוא מבקש לו צורה יותר נאורה, יותר אצילית, בהיותו חי ורענן ורק שואף להתחדשות עליונה?


[1] קומט – כוכב שביט.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s