בכל מקום שיש נפש עמוקה ויחס עמוק אל החיים, […] שם יש יחס דתי, בין אם יש שם אמונה באלוהים, ואפילו באין שם אמונה באלוהים

מקור: חשבוננו עם עצמנו, ב'

אין לך ספירה בכל חיי הרוח של האדם, שכל כך רבו בו בחקירות, הדעות, המחלוקות, המלחמות, כמו בספירת הדת. אין לך ספירה, שהמחולקים בה יתרחקו זה מזה עד הקצה האחרון, שאין אחרון ממנו, יגיעו בה עד לקנאות היותר נפרזה, היותר ארסית משני הצדדים כמו בספירת הדת. מצד זה – הדת היא הכל, מקור החכמה העליונה, האמת העליונה, האור העליון, הברכה העליונה, גילוי עליון נצחי, קיים לדורות עולם, ובאין דת – אין כלום; ומצד זה הדת היא פרי הפראות והבערות, מקור האיוולת, השקר והצביעות, ואין לך קללה מרובה ממנה, חושך מצרים, שרק מפני המדע והפרוגרס תברח כצל מפני האור. הדבר הזה כשהוא לעצמו מראה, כי פה במחלוקת על דבר הדת, נוגעים בנימה היותר דקה והיותר עמוקה בנפש האדם, בנימה זעה מאוד במסתרים, על הרוב, כמובן, שלא מדעת בעלים, גם בנפש השוללים, שהרי לולא כן, לא היה להם מקום לבוא לידי התמרמרות, לידי קנאות ארסית. וכל זה בא, יש לחשוב, מתוך שמערבים בו שני דברים, עיקר וטפל, ועושים את העיקר טפל ואת הטפל עיקר: את היחס הדתי או הרגש הדתי (מצד היותו כוח פועל בנפש הוא רגש, ומצד היותו קשר בין הנפש ובין הטבע הוא יחס, או מצד עצמו הוא רגש ומצד פעולתו הוא יחס), אשר ככל רגש חי הוא זקוק לביטוי חי ומתחדש, ואת ביטויו שנתיישן. כשמדברים על דבר הדת חושבים בעיקר את הדת המקובלת כמו שהיא, חושבים, כי דת לאומית מחויבת להיות נתונה מן השמים, מחויבת להיות דבר מסוים וקבוע לדורות עולם, ואם לאו – הרי אין זו דת לאומית, דת ממש, עם כל מה שמבקשים בדת, כי אם לכל היותר דת פילוסופית או דת טבעית. ומכיוון שהדת הנתונה אינה מתאימה לדעות של הזמן, באים אלה מצד זה ומבטלים את כל המחשבה של הזמן, את כל מה שאינו מתאים במשהו לדת הנתונה, שהרי הצורה הזאת של הדת בכל קוויה ונקודותיה טבועה בחותם החוכמה העליונה לדורות עולם; ובאים אלה מצד זה לכלל מסקנה פסוקה, כי הדת הלאומית בכלל עבר זמנה, לפחות – בשביל האדם החושב, או כי האדם החושב יוכל לכל היותר למצוא בה איזו אילוזיה מיושנת, איזה מיתוס משחרר לרגע מכבלי ההיגיון היבש. אולם בין שתי אלה הדעות האזרחיות הנכבדות לדורות, בין הדעה הסוברת, כי הדת בצורתה המקובלת ימיה כימי עולם, ובין הדעה – כי הדת בכלל עבר זמנה, אולי תבוא דעה רחוקה ותכריע: הדת – עדיין לא הגיע זמנה. עדיין לא עמדו על הדבר, כי העיקר פה הוא היחס הדתי, אשר ככל יחס נפשי הוא קודם לביטויו, הוא הנותן צורה לביטויו והוא המחדש בכל יום תמיד את צורת ביטויו לפי התחדשות החיים והמחשבה שבחיים והיצירה שבחיים. היחס הדתי הוא דבר קיים, נצחי בנפש האדם. הוא היחס היותר עמוק בנפש האדם, עמוק מן היחס האסתטי, העומד בעיקר על הצורה (החיצונית או אפילו הפנימית), עמוק מן היחס המוסרי, העומד בעיקר על התנועה שבחיים (על היחסים החברותיים, המשפחתיים וכו', כמו על היחסים של כוחות הנפש בינם לבין עצמם). היחס הדתי עמוק מכל צורה, מכל תנועה, הוא מעין הנקודה ההנדסית של כל צורה ושל כל תנועה. בכל מקום שיש נפש עמוקה ויחס עמוק אל החיים, כלומר קודם כל אל חיי הטבע בלי אמצעי, שם יש יחס דתי, בין אם יש שם אמונה באלוהים, ואפילו באין שם אמונה באלוהים, ואפילו כשיש שם שלילת החיים (למשל, דת בודה, ובמובן ידוע ובמידה ידועה – גם תורת ניטשה. ההבדל הוא רק בזה, שבתורת ניטשה מדברת הרבה האסתטיקה, ואין יודע מה הוא בה הטון היסודי: אם היחס הדתי או היחס האסתטי). האדם, בשעה שנפשו מתערטלת ומשתחררת מכל המוסכם והמקובל, מכל המושכל והמחוכם, מכל הבלי בני האדם, בשעה שהוא רואה את הטבע ערום, את החיים ערומים, – הרי הוא על כורחו מתייחס אל הכל ביחס דתי. היחס הדתי הרי הוא עצם היחס הערום, המעורטל מכל מה שחוצץ בין נפש האדם ובין נפש העולם, ייחוד שלם. אבל אל המדרגה העליונה מגיע היחס הדתי, בשעה שהאומה באה לידי מצב כזה. זהו בעצם אותו המצב הנפשי הלאומי, שבנפש הדורות הקדמונים, שהיו יותר קרובים אל הטבע מצד הנפש, אבל לא די קרובים מצד ההכרה והידיעה, הצטייר בצורת גילוי אלוהים. ובזה יש אמת, אבל אמת נפשית, שאין לתרגמה ללשון ההכרה תרגום קבוע, כי אם תרגום מחדש מתחדש לפי התחדשות הלשון ההיא, לפי התעמקות המחשבה, כלומר בזה יש אותה ההשגה החיה בטבע בלי אמצעי, העשויה לפרנס את ההכרה, התפתחותה וגידולה. ובאמת האומה היא הנותנת ליחס הזה ערך של חיים ממשיים, שהרי החיים הממשיים האנושיים, המושכלים, חיים, שיש בהם יחסים, מחשבה ודיבור, מתחילים – כמו עצם היחס הדתי – מן האומה (שהרי האדם היחידי, לוא היה נשאר תמיד יחידי, לא היה לו בכלל שום יחס אל הטבע או אל מה שיש לו יחס, כי היה מובלע בתוך הטבע בבחינת חלק מהטבע. היחס הרי הוא קודם כל הבדלה והגבלת מקום החיבור בין המובדלים). בחיי האומה מוצא לו היחס הדתי ראשונה את ביטויו, לא רק את ביטויו הקיבוצי, בחיים הקיבוציים של האומה, כי אם גם את ביטויו הפרטי בחיי כל אחד מבני האומה, בדומה למחשבה, המוצאת לה את ביטויה לראשונה בלשון הלאומית, ומבלעדי הלשון לא היתה שום מחשבת חושב אפשרית. אולם הדבר הזה הוא שושנה – וחוחים סביבה. הקיבוץ הוא על פי עצם מהותו יותר אינרטי מן היחיד, פחות מוכשר לתנועה, להתחדשות. הדבר הזה גרם, כי הדת קיבלה צורה קבועה לדורות עולם, כלומר צורה, שהיא ממש ההפך מתעודת הדת האמיתית, שאינה אלא להיות ביטוי נאמן ליחס הדתי, ליחס הדתי החי, ההולך ומתחדש בעצם התחדשות החיים, שהוא עצם היסוד להתחדשות זו, עצם הנקודה, שמתוך תנועתה מתהווים החיים הנפשיים. כלומר הדת היתה צריכה להיות חיה, מתחדשת מתוך התחדשות החיים ומחדשת את החיים מתוך התחדשות עצמה.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s