אני מכיר בהכרה ברורה, שאיני מעשי ושאין כל אפשרות להגיע למטרתנו באופן "מעשי"

מקור: מכתב ליוסף אהרונוביץ, ד' סיון תרס"ט, יפו

בכל אופן, לו עלה בידי מה שביקשתי, לא היית חושב בכל כך ביטחה, כי השקפתי היא יותר דמיונית מהשקפתך אתה ומהשקפת כל המעשיים כמוך. שהרי מה הוא ההבדל שבין השקפתי אני ובין השקפתך אתה? שנינו רואים לפנינו סלע מוצק, זקוף, גבוה עד לב השמים ועליו מבצר איתן סגור ומסוגר, אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליו. דרך אין. סביב חושך ואפלה. הולכים אנחנו בתוך קוצים וברקנים, מכשולים וחתחתים, ביצות ואגמים. מלפנינו ומלאחרינו תהומות. ואנחנו מבקשים מוצא. והנה אתה פונה לאחריך ורואה שם מתוך החשכה איזו דרך, ואתה חושב כי די לך למשוך קו ישר מן הדרך ההיא אל המבצר בשביל למצוא את המבוא של המבצר. ובין כך אתה שקוע כולך בדרך ההיא שלאחרינו, מתאמץ להגדיר בדיוק את נטייתה, את מידת רוחבה וכו'. בעוד שאני משקיע את כל מבטי במה שלפנינו, אל תוך החלונות, הבקיעים והחריצים שבחומת המבצר: אולי אמצא שם איזה קו אור, אשר אליו או על פניו נכונן את מגמת פנינו, אשר הוא גם יאיר את דרכנו גם יוסיף לנו אומץ להתגבר על כל המכשולים, להתגבר על כל. מובן, כי למראית עין אתה עוסק בדבר יותר ממשי ממני, שהרי הדרך ההיא שלאחרינו היא דרך ממש; בעוד אשר האור, שאני דומה למצוא, אינו, באופן היותר טוב, אלא אור חוזר, ומי יודע אם לא אור דמיוני. אולם זה רק למראית עין. כי באמת, בהיותך כולך פונה לאחוריך, אינך רואה כי בין הדרך ההיא שלאחרינו ובין המבצר, שאנחנו נושאים אליו את נפשנו, מבדילה תהום נוראה, שאין לעבור אותה בשום אופן שבעולם.

הגע בעצמך.

צריך לגאול את הארץ, צריך שיבוא הנה הקפיטאל היהודי ויפתח את התעשייה. צריך שיבואו כוחות צעירים, צריך… טוב, צריך! ומה בכך אם צריך? ואם תצעק מן הבוקר עד הערב אתה וכל המעשיים, ואם אצטרף גם אני ושכמותי אליכם וכולנו לא נחדל מצעוק: צריך, צריך… האם אינך יודע, אתה המעשי, כי המרחק מן ה"צריך" הזה עד מוחם של בעלי היכולת וממוחם עד ליבם ומליבם עד כיסם ועד מעשיהם – כי כל המרחקים האלה הם לא קטנים, לפחות, מן המרחק אשר מן הארץ ועד הכוכב מאדים? האם לא ברור לך, המעשי, כי מה שצריך להיעשות על ידי אנשי המעשה לא ייעשה, אם לא במידה זעומה כל כך ובאופן גרוע כל כך שנוח לו שלא ייעשה? ומה נעשה אז? האמנם – "התליין הא צוואר"!… אבל, אהיה נא לרגע גם אני מעשי, כלומר אאמין לרגע גם אני, כי כל הדברים הטובים האלה אפשר שיבואו ושייעשו. כבר התעוררו כל העשירים וכל בעלי היכולת, כבר גאלו את הארץ; כבר קנו בכסף את האדמה שאפשר לקנות; כבר בנו בתי-חרושת כמה שצריך; כבר באו צעירים כמה שצריך. רק אופן העבודה לא נשתנה כמובן, כלומר לא חדל מהיות מעשי – מעשי ממש, לא מה שאתה ושכמותך קוראים "מעשי"! – חשבני, תגרני, וההשקפה על החיים ועל העבודה גם כן לא נשתנתה, לא נעשתה "דמיונית". עולם כמנהגו נוהג. נותני העבודה אינם נותנים עבודה ליהודים, אלא, באופן היותר טוב, בשיעור שיש בו כדי לצאת ידי חובת "אידיאל"; והצעירים עובדים גם כן בשיעור כזה. כל העבודות נעשות בעיקר על ידי ערבים. ובהתרבות התעשייה במידה שעבודת הערבים לא תספיק, לא יהיה צורך לשלוח למצרים או למקום אחר להביא פועלים; הם יבואו מעצמם. זה הוא המהלך המעשי. אינני חושד בך, כי תהיה שבע רצון ממהלך כזה, כי אתה לא תכיר בהכרה ברורה שבאופן כזה הארץ לא תהיה שלנו יותר ממה שהיא עתה, והעם לא יהיה יותר חי, לא יהיה פחות גלותי ממה שהוא עתה, אפילו אם יהיו לנו קוּשנים[1] ככל חפץ המעשיים שלנו וטשרטר[2] ככל חפץ לב המדיניים שלנו.

[…]

חושב אני כי אין צורך לברר לך יותר את כוונתי בזה, כי מעצמך תרד לסוף דעתי.

כן, ידידי, אתה יותר מעשי ממני רק בזה, שאני מכיר בהכרה ברורה, שאיני מעשי ושאין כל אפשרות להגיע למטרתנו באופן "מעשי", בעוד שאתה חושב את עצמך למעשי בהאמינך כי את מטרתנו נשיג באופן מעשי.

כולנו מודים כי מצבנו הוא מסוכן, כי גורלנו תלוי בשערה בין החיים ובין המוות, אבל אין אנחנו חפצים להודות לעצמנו כי ישועתנו תבוא רק על ידי התאמצות רצונית ענקית, כמעת ניסית, עד כי במובן זה אפשר לאמור ביחד עם המון העם, כי ניגָאל ונוושע תשועת עולמים רק בדרך נס. בכל זאת הדרך ה"ניסית" הזאת היא הרבה יותר טבעית ויותר קרובה מכל הדרכים המעשיות.

---

[1] קושאן (תורכית) – ספר-מקנה, תעודת בעלות על אדמה. אב"צ

[2] טשַרְטֶר (אנגלית) – צ'ארטר, כתב זכויות, רישיון. הכוונה היא לתקוות הציונים המדיניים לקבל מהממשלה התורכית זכות רשמית ליישב ולפתח את הארץ. אב"צ